האות ב' – ראשיתה של הבריאה

צורת האות ב' מבטאת את מהות צורת הבַּיִת: גג מלמעלה, היסוד (הרחב תמיד יותר מהגג) מלמטה; כותל מצד אחד, ופתח מן הצד האחר.

אמנם צריך להבין מדוע היסוד הרחב, בולט לצד אחד, לכיוון האות א', ואינו יוצא בגודל שווה משני צידי האות. ביאור נפלא על כך נמצא בדברי חז"ל:

"אומרים לבי"ת: מי בראך?

והוא מראה [ – מצביע להם] בעוקצו של מעלה ואומר להם זה שלמעלה בראני.

ומה שמו?

והוא מראה להם בעוקצו של אחריו [מצביע בו לכיוון ה-א' שאחריו] ואומר להם הוי"ה שמו, אדון שמו".

כלומר, בתחילה משיבה ה-ב', המסמלת את הבריאה, לשואליה, שהאל העליון, הנעלה ומרומם מכל מושגינו ותפיסתינו, הוא הבורא שבראה. והכוונה בזה בעומק היא, שהיצירה מעידה על יוצרה, והתוכנית מעידה על המתכנן, מתוך עצם מציאותם ומתוך התכנון התבוני שבהם. כדברי נעים זמירות ישראל: "השמים מספרים כבוד אל". וכעדות איוב: "ומבשרי אחזה אלוה". והנביא ישעיה מכריז ואומר: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה! המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". וזוהי עדות ה-ב' שהיא הבריאה, המעידה על בוראה. וכאשר לאחר מכן שואלים אותה על שמו, כלומר על מהותו כביכול, וכדרך שמות לשון הקודש המבטאים את מהות הדבר, משיבה האות ב' בהצבעתה אל האות הקודמת לה, כי הוא אלופו של עולם, האדון המוחלט אשר אחדותו נרמזת באות א': אחד, שאין שני לו ואין דומה לו באחדותו. שהרי הוא לא נברא על ידי אחר, ואינו דומה לכל הפרטים אשר הורגלנו לראות בעולמם של הנבראים. בעולם הנבראים, יש התחלה לכל נברא וממילא יש מי שקדם לנו ולכל הסובב אותנו. אולם הבורא שקדם לכל ולא נברא, היה תמיד, הוה בכל עת ויהיה לעד. וזהו "הוי"ה שמו, אדון שמו".

נמצא בסיכומם של דברים שהאות ב' בצורתה:

מעוררת את ההתבוננות וההבנה (ב' – בינה),

כי הבריאה על כל פרטיה הרבים (ב' – בריאה וריבוי),

ועל כל פנימיות רבדיה הרוחניים והגשמיים (ב' – פנימיות),

מכריזה ומעידה על הבורא האחד.

התבוננות נפלאה זו בכוח בינת האדם, מבוארת בדברי חז"ל בתלמוד על אותיות א' ב':

"אל"ף בי"ת, אלף בינה".

כלומר, ב' מלשון בינה. שהיא היכולת להבין דבר מתוך דבר. ולבנות רעיון חדש מפרטי מידע.

בתיקוני הזוהר הקדוש מבואר כי בתחילה, בעת שנאצלה האות ב', היתה צורתה סתומה מכל צדדיה. שהרי היא הנקודה הסתומה הכוללת בתוכה את תוכנית הבריאה על כל פרטיה העתידיים. אולם בעת גילוי העולמות והשתלשלותם ממנה, נפתח באחד מצידיה פתח (בצורת האות ו') כדֶלת, בסוד "פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל".

וכשנעמיק עוד ברובד הרוחני של האות ב', אות ההתחלקות והבריאה, נראה נפלאות. 'בריאה', פירושה הוצאה מהכוח אל הפועל, בבחינת יש מאין. כידוע, על-פי סדר השתלשלות ארבע העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עולם הבריאה הוא העולם השני, המשתלשל מעולם האצילות הזך הנחשב בבחינת אין, והוא סוד האות א'. נמצא שעצם התהוות העולם השני, עולם הבריאה, הוא ממש בבחינת ריבוי הבא כתוצאה מהתחלקות מרוממת, שתוצאתה בריאת יש מאין. אשר כאמור, כל אלה טמונים בסוד האות ב'.

וכן בשלב הרביעי והאחרון שבתהליך התהוות היקום, כאשר לאחר השתלשלות העולם השלישי, עולם היצירה (שאף הוא רוחני אלא שבו החלו מושגי כמות וצורה), השתלשל ממנו העולם הרביעי, עולם העשיה המתחיל בהארה נמוכה יחסית, ומסתיים ביקום הגשמי, הרי יש כאן שוב בחינת בריאת יש מאין. משום כך, בארבע אותיות שם הוי"ה המכוונות כנגד ארבע עולמות אבי"ע, גם עולם הבריאה, העולם השני, מכוון כנגד האות ה', וגם עולם העשיה, העולם הרביעי, כנגד האות ה' האחרונה, בסוד "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – בה"א בראם" (וראה עוד במבואר להלן באות ה' אודות הבריאה באותיות ב' ו-ה'; שבאות ב' טמונה יכולת ההתחלקות בבחינת יצירת העובר, ואילו באות ה' היציאה מהכוח אל הפועל בבחינת הלידה; וראה בהמשך פירוט הטמון באות ב' על-פי הסוד).

והנה בתלמוד מבואר שאבן השתיה שבהר הבית בירושלים נקראת כך משום שממנה נשתת העולם. לפי הפשט, הכוונה היא שאבן זו היא שהחלה להיראות בעת בריאת העולם-הזה הגשמי, והתפשט העולם סביבה כתא המתחלק וגדל והולך, עד שאמר הבורא די לעולמו, ופסק מלהתרחב. וכדברי חז"ל על הפסוק: "אני אל שדי" – "אני הוא שאמרתי לעולמי די".  נפלא הדבר שגודלו של העולם מותאם ביותר לחיי האדם. שאילו היה העולם ענק ככוכב צדק, היה כוח המשיכה שבו עצום עד כדי כך שהאדם לא היה מסוגל להרים את רגלו. ואילו היה קטן כגודל הירח, היה כוח המשיכה חלש ומקשה על פעולות עדינות כתיקון שעון וכדומה. ומעתה, לאור גילוי החשיבות שבגודלו הנוכחי המדוייק של העולם, מובן, לפי פשטם של דברים, הצורך שבאמירה שאמר ה' יתברך לעולמו "די", בשלב המדוייק, לטובת הנבראים.  ולכן נקראת אבן זו "טבור העולם", כלומר מרכזו – אף על-פי שלכדור אין אמצע – לפי שממנה התפתח ונוצר הר המוריה וסביבו כל העולם.

על בריאת העולם מנקודת אבן השתיה שבהר המוריה מבואר בתלמוד, שזהו שנאמר בתהלים "מציון מכלל יופי, אלהים הופיע" – כל יופיו של העולם נוצר ונשתכלל מציון. וראה בדברי הרמב"ן שמאבן השתייה שבירושלים יוצאים כמין 'גידים' באדמה לכל רחבי העולם, מעין הגידים היוצאים מהלב לכל הגוף. ושלמה המלך שהיה בקי בגידי אדמה אלה היה נוטע עליהם בירושלים כל מיני צמחים ואילני מאכל המיוחדים לכל מקום בעולם, כל צמח על גבי הגיד המסוים המגיע לאותו מקום שבו גדל אותו צמח באיכות המירבית. וכך היו צומחים בירושלים צמחים שונים ופירות טובים ומשובחים, באיכות של המקומות המיוחדים בעולם לאותם צמחים ופירות. והביאור בזה הוא כאמור לעיל, שמקום המקדש הוא "שער השמים", ולכן השפע הרוחני המחיה ופועל בעולם הגשמי, יורד מלמעלה תחילה לירושלים, וממנה יוצא לכל העולם. וזהו שאמר שלמה "ונטעתי בהם עץ כל פרי".

גם התפילות הנאמרות בכל העולם, מגיעות מכל רחבי העולם למקום זה, ומכאן עולות מעלה, דרך השער הבלתי נראה. לפיכך נפסק בשלחן ערוך על-פי התלמוד:

"בקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוון גם לירושלים, למקדש ולבית קודשי הקדשים. היה עומד בארץ ישראל, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוון גם למקדש ולבית קודשי הקדשים".

בתלמוד למדו כל זאת מפסוקים בתורה, ודרשו על כך את הפסוק: "כמגדל דוד צווארך, בנוי לתלפיות" – "תל [ – הוא הר המוריה] שכל פיות פונים אליו".

נמצא שהן העולמות הרוחניים והן העולם הגשמי נבראו על ידי התחלקות וריבוי בסוד האות ב'. וזה אחד מסודות המילה "בראשית" – ב' ראשית. לפי שהאות ב' היא ראשית הבריאה.

בראשית

מלבד הנרמז במילה הראשונה בתורה, "בראשית", שהאות ב' היא ראשית הבריאה, עוד נרמז בה: "מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה, מה למעלה, מה לפנים, מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא".

כלומר, ה-ב’ סגורה מכל צדדיה ופתוחה מצד אחד בלבד, והוא הצד הפונה להמשך הכתוב. ללמד את כל הבא ללמוד תורה ולהעמיק חקר בה ובהבנת הבריאה, כי עליו לדעת שיכולת השגתו מוגבלת, ומשום כך אל יעסיק עצמו בשאלות גבוהות שאינו בשל לעסוק בהן. אלא שים פניך אל ההמשך, למד ראשית את הכתוב בתורה ואת הקיים מאז הבריאה, והתקדם מכאן והלאה עד שתגיע ללמוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וגם זאת רק על-פי יכולת השגתך. שהרי מיהו שיזכה להגיע לדרגת רבי עקיבא שנכנס לפרד"ס בשלום ויצא בשלום. "ארבעה נכנסו לפרדס. אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, אחד נכנס בשלום ויצא בשלום.

בן עזאי הציץ ונפגע. עליו הכתוב אומר: 'דבש מצאת אכול דייך'.

בן זומא הציץ ומת. עליו הכתוב אומר: 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'.

אחר הציץ וקיצץ בנטיעות. מני אחר? אלישע בן אבויה.

רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. עליו הכתוב אומר: 'משכני אחריך נרוצה'."

ומבאר הרמב"ם:

"...וענייני ארבעה פרקים אלו... הם שחכמים הראשונים קוראין אותן 'פרדס', כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס. ואף על-פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהם כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין.

ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר. ולחם ובשר, זהו לידע ביאור האסור והמותר, וכיוצא בהן משאר המצוות. ואף על-פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים 'דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הוויה דאביי ורבא', אף על-פי כן ראויין הן [לימוד ההלכה והתלמוד] להקדימן. שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה. ועוד, שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא לישוב העולם-הזה כדי לנחול חיי העולם-הבא. ואפשר שיידעום הכל: גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר".

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.