האות ב' – לאלף אותנו בינה

בשתי האותיות הראשונות שבסדר הא"ב נרמז: א' – הבורא האחד שאין בו ריבוי, ברא עולם שמהותו חלוקה וריבוי. וזוהי האות ב' הבאה אחרי ה-א'. ולכן התורה המתחילה בתיאור מעשה הבריאה פותחת באות ב': "בראשית ברא אלהים".

כאמור, הדבר נרמז בעצם המילה "בראשית" – ב' ראשית. משמע, ראשית הבריאה באות ב' (לפי שהבריאה מורכבת מפרטים רבים, המשלימים זה את זה). אולם הכרזת הבורא בתחילת עשרת הדברות, "אנכי ה' אלהיך", פותחת באות א' – אות האחדות המוחלטת.

מעתה נבין במשהו את התפעלות חכמי התלמוד מעומק הנאמר על שתי האותיות הראשונות: "אל"ף בי"ת – אלף בינה". שכן בשתי מילים קצרות אלה: "אלף בינה", מקופלות הידיעות:

1. האחד פעל בבינה, כלומר בתבונתו העליונה.

2. האחד ברא בריאה בנויה, כלומר, בריאה המורכבת מכוחות מנוגדים ("בינה" מלשון 'בֵּין') המשלימים זה את זה.

3. ראשית לְמַד להבחין בין דבר לדבר. המילה "אלף" מקבלת כאן שתי משמעויות. המשמעות האחת: 'ראשית'. והמשמעות השנייה: 'למד', כשה-א' נקראת כ'אַלֵף', לְמַד. כמו "ואאלפך חכמה". 'בינה', מלשון התבוננות והבחנה. "אלף בינה", למד להתבונן ולהבחין בין טוב לבין רע, בין אמת לבין שקר.

4. תחילה, למד תורה.

ביאורי מילים הפותחות באות ב'

נבאר עתה את פשר העובדה, שמילים מסוימות פותחות באות ב' ומכילות אותיות זהות, כגון: בניה, בינה, בן, בין, אבן; ואת הקשר ביניהן.

כיוון שבלשון הקודש כל אות מבטאת מהות אחרת, כל המילים שאותה האות מופיעה בהן, קשורות במידה זו או אחרת למהות אותה האות. שהרי כל אות במילה מהווה אבן בנין שונה, אשר יחד עם חברותיה יוצרת את צורת המבנה השלם והייחודי של אותה מילה. אלא שלעיתים נדרשת התבוננות עמוקה כדי להבין את סיבת הופעת אותה האות במילים שונות.

עוצמת השפעת המשמעות של כל אות על המילה בכללותה, תלויה במיקומה במילה. ההשפעה הרבה ביותר נעשית על ידי האות הראשונה במילה, שהרי היא הפעילה בה ביותר. השנייה משפיעה פחות ממנה, וכן הלאה.

לאור המבואר לעיל, שבאות ב' טמון כוח הבניה באמצעות חלקים ומשום כך ב' מלשון בָּית, מובן מדוע המילים "בית" ו"בניה" פותחות באות ב'. אף המילה "בינה" פותחת באות ב', אך כדי להבין את סיבת היותה מורכבת מאותן האותיות של המילה "בניה" בשינוי מקום האות י', עלינו להתבונן תחילה בהבדל שבין החכמה, לבין הבינה, ולבין הדעת.

חכמה היא קובץ נתונים אותם למד האדם מחכמתם של אחרים או מניסיון חייו, והרי הוא כעת אדם חכם. דעת היא ההגעה השכלית למסקנות המתקבלות בבירור עד כדי תחושת חיבור עימהן (מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו") ככתוב "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".

אולם באמצעות כוח הבינה שבאדם, מחלק הוא בשכלו בין דבר אחד לדבר הדומה לו, מבין דבר מתוך דבר, בונה ומצרף פרט לפרט ונתון לנתון ומגיע לרעיון פנימי, עמוק יותר, ו...חדש, בבחינת בריאה. נמצא שהבינה הרוחנית מקבילה ממש לבניה החומרית, ושניהם עניינם בריאת פנימיות באמצעות חלוקה, ריבוי ובניה.

נבין מעתה את ביאור המילה בין, המשמשת למילת הבחנה בין זה לבין זה. "בין" מלשון בינה, בה משתמש האדם כדי להבחין בין שניים הנראים דומים. וביתר עומק, בן הוא המתחלק ונולד מאמו. אך כאשר האות הרוחנית י' (כפי שיבואר בפרק על האות י') חודרת למילה בן, כלומר, בשעה שהאדם מתבונן בשכלו הרוחני במי שנראה זהה לאחר, ומבין כי נפרד ושונה הוא ממנו, והנה מה שהיה נראה זהה עומד עתה בפני עצמו כבן הנולד, מתקבלת מילת ההבחנה: בין. וזהו לשון 'מבין'.

זאת ועוד. בינה ובניה מבטאות את תהליך הבניה המחשבתית והחומרית. אלא שב"בינה", מיקום האות י' הרוחנית באה מיד לאחר האות ב', ואילו במילה "בניה" היא מאוחרת יותר. אולם בסוף שתיהן מופיעה האות ה', אות ההוצאה מהכוח אל הפועל בבחינת לידה, הבאה לידי ביטוי הן ב"בינה" הפורה ומפרה במחשבה, והן ב"בניה" המחברת אבן לאבן עד התוצאה: בית ובנין.

אולם כאשר התוצאה סופית, כגון "בן" הנולד, המילה מסתיימת באות נ' סופית לבדה, שכן האותיות הסופיות מבטאת ברובד הפשוט את התוצאה הסופית בעולם הנוכחי (וברובד העמוק את הסוף המשמעותי ביותר, את ימות המשיח).

ה"בן" מהווה חלק ממבנה המשפחה, ואילו ה"אבן" היא חלק ממבנה הבית. לפי שכאשר מדובר בחומר הקיים מאז בריאת העולם, שאינו נולד, אינו יולד, וגם אינו מפרה אחרים (שלא כעפר, המצמיח), הרי הוא נקרא: אבן. לפי שבתחילת העולם (א) הוא נברא (ב), והוא סופי שאין לו תולדות (נו"ן סופית). לעומת זאת, כאשר לבן נולד ילד, נשמטת הנו"ן הסופית מ-ב' החלוקה, ונוספת לה בראשה א' המבטאת אחד והתחלה. שהרי עתה יש לו המשך, והאחד נעשה שניים. כך משתנה שמו ל"אב", כמבואר לעיל באות א'.

מילה הפותחת באות ב' – מהיבט הערך המספרי

נתבונן במילה "ברכה", מילה המבטאת שפע רב הבא מתוך המעט. המיוחד בשלשת אותיות השורש של מילה זו – ב.ר.כ. – הוא בכך שהן האותיות היחידות אשר הערך המספרי של כל אחת מהן כפול מהאות שלפניה:

ב' (2)             כפולה מ-א' (1)

ר' (200)          כפולה מ-ק' (100)

כ' (20)            כפולה מ-י' (10)

ובנוסף: כל האותיות המקבילות מבחינת הערך המספרי, אלא שאלה יחידות, אלה עשרות, ואלה מאות, כגון:

א' (1)   י' (10)   ק' (100)

ב' (2)   כ' (20)  ר' (200)

וכן הלאה, קרובות הם זו לזו בשורשן ובכוח פעולתן, אלא שזו מבטאת את השלב הבא אחרי פעולתה של זו. כגון כאן, האות ב' – מבטאת תועלת של ריבוי באמצעות בריאה. האות כ' – מבטאת תועלת של יצירת צורה בחומר הנברא. האות ר' – מבטאת תועלת של עליה לגדולה, בבחינת ראש. וכל אלה פועלים בזה אחר זה, לפי הסדר, באדם שהברכה שורה עליו. כגון השומר השבת כראוי, וגורם לברכה שתשרה בכל פעולות הפרנסה שבשאר הימים. ככתוב בתורה: "ויברך אלהים את יום השבת, ויקדש אותו". וכפי שניסח זאת המקובל רבי שלמה אלקבץ בפיוט "לכה דודי" אשר נהוג בכל תפוצות ישראל לשוררו בעת כניסת השבת: "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה". ברכת השבת פועלת אצל השומרה כהלכה, שבתחילה יתרבה כספו, אחר כך יעוצב רכושו באופן מסודר שלא ינזק, ולבסוף עולה לגדולה (האות ה' שבסוף המילה "ברכה", היא האות הנקבית והפוריה, בממון ובכל עניין אחר).

גם המילה "בכור", המופיעה בתורה בכתיב חסר – "בכר", מורכבת משלשת אותיות אלה המבטאות את יחודיותו של הבכור המקבל חלק כפול בירושה. והרי לנו דוגמה מזוית נוספת לקשר הפנימי בין שתי מילים שונות, "ברכה" ו"בכור", אשר במבט ראשון לא מובן מדוע שורשן מורכב מאותיות זהות.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.