הרב זמיר כהן – איך מתגברים על מידת הגאווה?

אחד המסלולים בעבודה על קניית מידת הענווה בנפשו, הוא המסלול המעשי. כלומר באמצעות שימוש בהנהגות מעשיות אשר יסייעו לו להגיע להרגש הפנימי הנכון.

הנה תקציר מעצותיו של הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים":

"ענוות המעשה, תתחלק לארבעה חלקים: בהתנהגות בדרכי הענווה, בסבילת העלבונות, בשנאת השררה ובבריחה מן הכבוד.

• בהתנהגות בדרכי הענווה: זה ראוי שיהיה בדיבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו.

בדיבורו - אמרו חז"ל: "לעולם יהיה דיבורו של אדם בנחת עם הבריות". ומקרא מלא הוא: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".

וצריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי ביזיון. וכן נאמר: "בָּז לְרֵעֵהוּ - חֲסַר לֵב". ואומר: "בְּבוֹא רָשָׁע - בָּא גַם בּוּז".

בהליכתו - אמרו חז"ל: "איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף נפק [כפוף נכנס כפוף יוצא]". ולא ילך בקומה זקופה, ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו.

בשבתו - שיהא מקומו בין השפלים ולא בין הרמים. והוא גם כן מקרא מפורש: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ, וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד. כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה! מֵהַשְׁפִּילְךָ". וכן אמרו חז"ל במדרש: "הרחק ממקומך שניים ושלשה מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה, ואל תעלה שיאמרו לך רד. מוטב שיאמרו לך עלה עלה, ולא יאמרו לך רד רד".

• בסבילת עלבונות: הנה בפירוש אמרו חז"ל "למי נושא עוון [האלוקים נושא על עצמו כביכול את משא העוון, ולא מעניש את עובר העבירה]? למי שעובר על פשע [לאדם המעביר על פשע שאדם אחר פשע כנגדו]!" ואמרו עוד: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים - עליהם הכתוב אומר, וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". ואמרו עוד: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל".

• בשנאת השררה ובבריחה מהכבוד: אמרו "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו". ואמרו עוד על הפסוק: "אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר" - "לעולם אל תהי רץ אחר השררה. למה? "פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ, בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ". ותלמידי רבן גמליאל, על אף שהיו מוצרכים [נזקקים לממון] מפני עניותם, לא רצו לקבל עליהם שררה. הוא מה שאמרו "שלח להם [לקוראם כדי לתת להם שררה], ולא באו. חזר ושלח להם, ובאו. אמר להם כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".

נמצא ששניים הם המביאים את האדם לענווה. ההרגל וההתבוננות. ההרגל הוא שירגיל את עצמו, כמבואר לעיל, להתנהג בענווה. כלומר, לשבת במקומות הפחותים, ללכת בסוף החברה, וללבוש בגדים צנועים, דהיינו מכובדים אבל לא מפוארים. "כי בהתרגלו בדרך הזה, תלך הענווה ותיכנס בו מעט מעט, עד שתיקבע בו כראוי". וההתבוננות היא על ידי שיתבונן בחסרונותיו, ובשפלות האדם מצד היותו בשר ודם שבא מטיפה וסופו לעפר, ובאי הוודאות שסיבת גאוותו כגון עושר, גבורה, מעמד וכדומה, תישאר עמו תמיד.

* * *

ואם רואה שקשה עליו עבודת ההתגברות על מידת הגאווה, והוא שב ונופל ברשתה, אל יתייאש. שהרי "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". וכשם שילד לומד ללכת דווקא על ידי הנפילות שנופל - משום שמתוך כך נזהר שלא לבצע פעולות שגויות ברגליו, כך הצדיק מתרומם ונבנה דווקא מתוך הנפילות שנופל בתחילה. וכך יחזק את עצמו להמשיך ולהתמודד עם מידה שלילית זו באמצעות התבוננות בנזק הרב הטמון בה, עד שכל טרחה כדאית כדי לצאת ממנה. שהרי על המתגאה נאמר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב". ומי יחפוץ להיות מתועב בעיני הבורא יתברך אפילו רגע אחד? וזאת מלבד העובדה שהגאוה היוצרת תחושה מוטעית של התרוממות, מביאה לבסוף את האדם לנפילה. משום שבשעת גאוה מושבתת בקרת השכל הישר, ושיקול הדעת נעשה מוטעה לחלוטין. וכך טועה הגאוותן במסקנותיו ומקבל החלטות שגויות המפילות אותו. גם מלמעלה מכוונים להפילו ממעמדו ומגדולתו, באמצעות מהלכים שונים. ככתוב: "לִפְנֵי שֶׁבֶר - גָּאוֹן. וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן - גֹּבַהּ רוּחַ". ונאמר: "לִפְנֵי שֶׁבֶר - יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ".

אולם העניו זוכה לגדולה. דבר הנרמז בכתר שלשת התגים שעל אות הענווה, האות נ'. וכל אדם שהוא עניו בעולם הזה, זוקפו הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא, כנרמז באות ן' הפשוטה, הסופית, אשר רומזת לסוף הטוב שבימי המשיח. וגם בעודו כאן בחייו אלה, זוכה הוא לכבוד וגדולה. ככתוב: "וְלִפְנֵי כָבוֹד - עֲנָוָה". וזאת משום שהעניו, אהוב ורצוי ונערץ הוא בעיני בני אדם. גם בעיני הבורא אהוב הוא ורצוי, עד שאפילו כאשר יש חרון אף בעולם, אשר קשה להינצל ממנה, נחשבת היא מידת הענווה כאחת הדרכים היחידות המסוגלות להצילו. ככתוב: "בַּקְּשׁוּ צֶדֶק, בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה, אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה'." ו"הבא להיטהר - מסייעים אותו [מן השמים]".

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס