סיון רהב מאיר על פרשת דברים: התעודה האחרת

רק לפני כמה ימים חילקה המורה חיה סלומון תעודות, כמו בכל סוף שנה. בליל שבת נרצחה ביישוב נווה צוף, עם אחיה ואביה. הנה מסר שנהגה חיה לכתוב לתלמידותיה בבית הספר "נועם המאירי" בלוד, לצד הציונים:

"תלמידה יקרה, בחלוקת תעודות, כשהמחצית נגמרת, אני תמיד נזכרת בתעודה אחרת. כמעט כמו בבית הספר... נותן אותה אבינו שבמרום, השוכן בכל מקום. אך במקום מקצועות ותוצאות מבחנים, הוא מחלק ציונים למקצועות הבאים: ידידות, סבלנות, הבנה, אהבה. טוב לב, אחריות, הכרת הטוב, ענווה. והיא חשובה, אותה התעודה, אפילו יותר מכל תעודה אחרת. ולא רק פעם בשנה או פעמיים, אלא בכל דקה שעוברת. כי הרבה פעמים, במרוצת החיים, שוכחים אנו ושוב שוכחים, שלהיות אדם עם מידות טובות, זהו המבחן האמיתי בחיים! בהצלחה, המורה חיה".

איזה פער אדיר בין מקדשי המוות, לבין מקדשי הידידות, הסבלנות, ההבנה והאהבה.

לא לברוח

שלושה בני משפחה נרצחו בפיגוע בתוך ביתם בסעודת שבת. נער ישראלי שסיים י"ב טבע למוות בגיאורגיה. זמר מפורסם טבע למוות כשניסה להציל מטביעה את אחייניתו. שלושה בני משפחה מכפר אדומים נהרגו בתאונת דרכים.

השבוע חל ראש חודש אב. משנכנס אב ממעטים בשמחה – והשנה זה לא קשה במיוחד. מה עושים מול אסונות כאלה, מול שבריריות החיים? חכמינו קוראים לנו להודות על כל רגע ורגע, להסתכל על ה"יש" שסביבנו ועל מה שזכינו לו, אבל גם לא לברוח מהכאב, לא להתבייש בו.

וכך מסביר הרב ארז משה דורון: "כל השנה אנחנו מבקשים הסחת דעת, נחמה. אבל בתקופה הזו אנחנו נקראים לשים לב לצער, למציאות הלא מושלמת. לא לברוח ממנה, לא להדחיק, לא לעשות הכול רק כדי לא לכאוב, כמו בתרבות העונג המערבית. כן, יש רע בעולם. יש מר. ואנחנו לא מבקשים רק נחמה, הקלה זמנית, אלא גאולה שלמה, מציאות מתוקנת, מושלמת. זה הזמן בשנה בו אנחנו נקראים להילחם על העולם, על מצבו של עם ישראל, שאמור להיות אחר לגמרי. לא סתם נאמר במקורותינו שכאשר אדם עולה לבית דין של מעלה שואלים אותו: 'ציפית לישועה?'. כלומר, באמת רצית שינוי? אנחנו נוהגים לבקש את המקסימום בנוגע לנכסים ולממון. בתקופה הזו של השנה אנחנו מבקשים את המקסימום על האהבה, השמחה, הבריאות, הרוחניות".

מסר לכולנו

הוזמנתי לדבר השבוע עם הנוער של נווה צוף. בשעות שלפני, חשבתי לעצמי כל הזמן מה בכלל אפשר להגיד להם, שלושה ימים אחרי הפיגוע הקשה. נדמה לי שלהם יש הרבה יותר מה להגיד לי... החלטתי להתייעץ עם כמה אנשים שאני מעריכה.

הראשון, חסיד ירושלמי, אמר לי: "תגידי להם שלוש מילים מספר תהלים: 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה'. אנחנו איתם, מרגישים את הצער שלהם וחושבים על מה שקרה לקהילה שלהם. כולנו חשים שותפות גורל וערבות הדדית".

השני, מנהל של ארגון גדול, אמר: "תגידי להם שהם חלק מספר ההיסטוריה, חלק מהנצח. הם רושמים פרק בתולדות ישראל שעוד ילמדו עליו, כמו על יהושע בן נון. בעתיד, כשהעולם יביס את הטרור האסלאמי, לא יאמינו איך הם עמדו בכל הקשיים האלה והמשיכו הלאה".

והשלישי, מחנך, ענה: "תגידי להם משהו אישי, תני להם משימה. שייקחו אחריות. איבדנו שלוש נשמות טהורות, וזה יצר בעולם שלנו חלל והעדר. צריך למלא את הוואקום הזה. כל אחד יכול להחליט ולקבל על עצמו בשקט, בלי שאחרים יידעו, משהו קטן וטוב וקבוע שהוא יעשה מעכשיו, כדי להוסיף עוד קצת באור בעולם, במקום האור שכבה".

אמרתי להם את כל זה, והוספתי כמה דברים משלי. בדרך חזור חשבתי: אלה שלושה מסרים לא רק לנוער של נווה צוף, אלא לכולנו. ערבות הדדית בעת צרה, הבנה שאנחנו חלק מסיפור גדול יותר וניסיון מתמיד להוסיף עוד קצת אור וטוב.

תודה, נווה צוף. שניפגש רק בשמחות.

אלה הדברים

הוויכוחים על המגנומטרים סוערים, וכל אחד גם מסביר בלהט מה בדיוק היה צריך לעשות בשגרירות בירדן. בקרבות השמאל-ימין החריפים האלה, בהתבטאויות הפוליטיקאים והעיתונאים שחוצות בכל פעם רף חדש, קל לשכוח עיקרון יסוד שפרשת השבוע מזכירה לנו. השבוע התחלנו ספר חדש, ספר דברים, שנפתח כך: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". עוד לפני כל המסרים והתוכחות שיגיעו בהמשך הספר המרתק הזה, חכמינו מבקשים מאיתנו להתעכב כבר על המשפט הראשון. הגאון מווילנא מבקש לקרוא את הפסוק הזה כך: "אלה הדברים אשר דיבר משה: אל כל ישראל".

כלומר, הדבר הראשון שמשה אמר לעם זה: אני מדבר אל כל ישראל. תישארו כך. גם אחרי הכניסה לארץ ישראל, תשמרו על האחדות והגיבוש, על החזון, על הנאמנות לדרך. זו לא קלישאה, זה הכרחי.

לא סתם קוראים את הפרשה הזו תמיד בשבת שלפני תשעה באב. אנחנו בימי "בין המיצרים", ימים עגומים בהיסטוריה הלאומית שלנו, ימים של התפוררות האומה בעבר. כדי לתקן, אנחנו נדרשים – לפני הכול – לזכור שתורת משה נאמרה "אל כל ישראל". שלא המחלוקת היא מה שמאפיין אותנו (למרות שהיא יותר קולנית), אלא הרעיון המשותף.

איפה ירושלים

כולם מדברים על ירושלים. גם בחדשות, בראש הכותרות, וגם בתקופת השנה הזו, ערב תשעה באב. מהי באמת? מה היא אמורה להיות? הנה פנינה נפלאה ששמעתי מהרב חיים סבתו על מהותה של העיר: "בסיפור המפורסם על חלום יעקב ועל הסולם, חז"ל מספרים שסולם יעקב – רגליו בבאר שבע, ראשו בבית-אל, ואמצע שיפועו כנגד ירושלים. כך גם מבחינה גיאוגרפית, במפה: באר שבע, ירושלים, בית אל. באר שבע רומזת לעולם הזה, המעשי. הרי אברהם אבינו נטע אילן, אשל, בבאר שבע, עבור הכנסת אורחים, עבור אכילה, שתייה ולינה. זה הבסיס של הסולם המוצב ארצה, החסד, היחסים שבין אדם לחברו. בית-אל, כשמה, היא קצה הסולם המגיע לשמיים.

אבל במפתיע ירושלים, עיר השלמות, איננה נמצאת בקצה העליון של הסולם, אלא דווקא באמצע שיפועו. למה? כי השלמות אינה מבוטאת בשיא הסולם. השלמות היא ביכולת לחבר בין הפסגה העליונה והרוחנית לעולם האנושי. בין מה שקורה בין אדם לאלוקים, לבין מה שקורה בין אדם לחברו. לשם כך נברא האדם, ליישם את הערכים הגבוהים בעולם המעשה. ירושלים, קודש הקודשים – אמצע שיפועו של הסולם".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.