מצפים לגאולה: קובץ סיפורים לט’ באב

לקראת ט' באב, אספנו עבורכם מספר סיפורים מרתקים מתוך סדרת הספרים "ופריו מתוק", עם ניחוח מתוק של ציפייה לגאולה.

הבעל התפלא למצוא את המעיל האבוד בארון הבגדים של אשתו...

המשגיח רבי מתתיהו סלומון שליט"א סיפר מעשה מרגש שאירע לאחרונה:

אני מכיר בני זוג שהם עובדי ה' בתמימות ובאהבה. באחד הימים, הבעל חזר הביתה עם מעיל צמר יקר בידו, וסיפר שמצא את המעיל והכריז על דבר הימצאו בכל האזור. אך עדיין לא הגיעה שום פנייה מצד בעל המעיל. גם במשך הימים הבאים הוסיף הבעל לתלות מודעות בכל הסביבה, אך ככל הנראה המאבד לא הבחין בהן.

משכך, אמר הבעל לאשתו, דינו של מעיל זה הוא "יהיה מונח עד שיבוא אליהו"; נניח אותו בארון הבגדים שלי, עד שיופיע במהרה אליהו הנביא, ויאמר לנו מיהו בעליו.

(צילום: shutterstock)

והנה, בליל בדיקת חמץ, בעת שערך הבעל חיפוש לאור הנר בארון הבגדים של אשתו, הבחין לפתע להפתעתו שבין בגדיה של האישה מונח המעיל שמצא.

כששאלה על כך, ענתה האישה בהתרגשות: "הלא כשיבוא אליהו הנביא, יהיה דוחק גדול של המון רבבות כדי לקבל פניו. אולי אתה תזכה להתקרב אליו, כי הנך עוסק בתורה ובתפילה ברוב שעות היום, אבל אני אישה פשוטה. איך ובמה אזכה לקבל פני אליהו הנביא?... על כן תפסתי את הבגד הזה, כדי שגם לי יהיה במה להיכנס לפניו, כדי לשאול אודות זהותם של הבעלים, וכך אזכה גם אני להתענג מזיו פניו של אליהו הנביא!...".

בוא וראה כמה כוחה של אמונה תמימה של אישה צנועה וכשרה, המרגישה ומצפה לנועם קבלת פני אליהו הנביא! ['הראנו בבניינו'].

"איך לא אבכה כשאני רואה שבית המקדש חרב ושכינה בגלות?!"

סיפר הגאון רבי בן ציון פלמן ששמע מהגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, שכאשר הגיע בפעם הראשונה לכותל המערבי, הבחין ביהודי נשוא פנים שעומד ומתפלל בהשתפכות הנפש ובוכה בדמעות שליש.

המתין עד שסיים לבכות, ניגש אליו ושאלו: "האם יש לכם איזה חולה בבית?". אמר לו היהודי: "ברוך ה', כולם בריאים". "אם כן, אולי חסר לך כסף?", שאלו. השיב היהודי שברוך ה' לא חסר לו כסף. "אם כך, למה אתה בוכה כל כך?...".

ענהו היהודי: "כאשר אני בא לכותל המערבי, ורואה שבית המקדש חרב והשכינה בגלות, היאך לא אבכה?!".

וסיפר הגרא"י פינקל, שהוא המשיך לדבר עמו, והתברר לו כי אין זו הפעם הראשונה שאותו יהודי בא לכותל, אלא בכל יום הוא מגיע שלוש פעמים, ובכל פעם הוא בוכה על החורבן בדמעות שליש. אותו אדם גדול, היה הגאון רבי זאב שחור זצ"ל.

והפטיר רבי אליעזר יהודה, שהוא עצמו, בפעם הראשונה שהיה בכותל, לא בכה כל כך כמו שבכה אותו יהודי שמגיע לכותל שלוש פעמים ביום... ('שלמי תודה' בין המצרים).

לפתע מגלה הזַמַר שהיום בו הוזמן למשתה המלך הוא יום... ט' באב!

אחד היסודות המובהקים של העם היהודי, שבזכותו החזיקו מעמד גם היהודים הפשוטים בתקופות הקשות ביותר, היה אמונת חכמים. אמונה מוחלטת בכל הוראה שיצאה מפי גדולי ישראל שבכל דור ודור. מכתב ובו סיפור מפעים על יהודי של פעם, נשלח אלינו מיהודי יקר מיוצאי אירן, ממנו נוכל ללמוד על אמונת חכמים תמימה וטהורה שהיתה נחלת אבותינו בדור הקודם.

אבי הצדיק ע"ה, מספר האיש, היה חזן ובעל-מנגן מפורסם בעיר שיראז שבאירן. מהולל היה בפי כל, ושמו יצא למרחוק, עד כדי כך שאפילו הנכרים היו מגיעים לשמוע את זמירותיו המשמחות אלוקים ואנשים.

ביום מן הימים, הגיע לבית אבי שליח מבית מושל המחוז. "בעוד כחודש, בתאריך פלוני", הודיע האיש, "עורך מלכנו משתה גדול, בו ישתתפו שרים נכבדים. כבודו הוא זה שיזמר וינגן שירים וזמירות במשתה. ראה נא להתכונן למופע מרשים ומשמח...".

אבי, שהיה ירא-שמים מרבים, מיהר לבדוק בלוח השנה באיזה יום בדיוק ייערך האירוע, והנה הוא מגלה כי מדובר ביום... תשעה באב!

קרוביו וידידיו יעצוהו שמאחר שמדובר בחשש לחייו, עליו להגיע למקום, לשיר ולשמח את המושל העריץ. אולם כיהודי נאמן לתורה ולחכמיה, החליט האיש לסור לביתו של המרא דאתרא, ולשאול את פיו מה לעשות. "אין ברירה, עליך ללכת למשתה", השיבו הרב, "אולם יקירי, מאחר וזהו יום של אבל כבד, לא תשיר שירים וזמירות משמחים, אלא איכה וקינות בנעימות עצובות...".

שומע הפייטן את דברי רבו, ומהרהר בליבו, היאך אזמר שירים עצובים במשתה המשמח, הרי חמת המלך תבער בי, ומי יודע לאיזה אסון יביא הדבר... אף על פי כן, כיהודי של פעם, לא הגיב ולוּ במילה אחת. החליט אבי לקיים בעצמו "נעשה ונשמע", וקיבל את דברי החכם בתמימות ובשמחה!

חבריו של אבי המשיכו להזהירו, "עדיף יותר שלא תגיע כלל למשתה מאשר להגיע ולגרום למלך עגמת נפש, דבר שיעמיד אותך ואת משפחתך בסיכון גדול". אולם הוא לא שעה לדבריהם, והחליט שלא לסור מדברי החכם ימין ושמאל.

ואכן, בליל תשעה באב נטל את כינורו, ויצא לארמון המלך. הציבור הגדול, שהמתין בדריכות לשמוע את זמירותיו, נדהם לשמוע את האיש פותח בניגון עצוב ומר... הזמר החל לשיר את מגילת איכה בנעימה עצובה עד למאוד, והמוזמנים המכובדים החלו מחליפים מבטים זה לזה בתמיהה, אך איש לא העז לומר דבר, מכיוון שלא היה קשה להבחין באחד הנוכחים שהתענג והתרגש מאוד מהזמירות. היה זה לא אחר מאשר... המושל בעצמו! השירה נגעה אל נימי ליבו, עד שללא הפוגה ניגרו דמעות מעיניו.

בתום הערב הכל-כך מוצלח, ניגש המושל אל אבי, נשקו על ראשו, ואמר: "זמרים משמחים מעולים, לא חסרים לי, וכל ימי חיפשתי אחר זמר היודע לשיר היטב זמירות ונעימות של רגש... הואל נא להגיע למעוני פעם בחודש. אשלם לך שכר הגון עד שלא תצטרך לעבוד כל החודש!"...

אכן, ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים! בינו נא זאת...

הקיסר איים: אם לא תגלה לי מדוע היהודים נרדפים - אגרש את כל היהודים!

בספר "באר שלמה" (מערכת ש' אות ג'), מובא סיפור נפלא אודות הצדיק רבי שמשון וורטהיימר זצ"ל:

רבי שמשון היה חכם מפורסם, והקיסר לאופולד, הראשון שליט הממלכה האוסטרית-הונגרית לפני 300 שנה, מינהו לשר האוצר בממלכתו. הודות לכך, זכה להיות שתדלן טוב לישראל, והיה מבטל גזירות רבות ששונאי ישראל ביקשו להטיל על היהודים.

באחד הימים קרא לו הקיסר, ופנה אליו בשאלה נוקבת: "היהודים הם חכמים ופיקחים, וגם גומלי חסדים באופן מופלא. פעמים רבות שמעתי על יהודי שבצרה ומצוקה, וחבריו נחלצים לעזרתו ועושים עמו חסד וצדקה, דבר שאינו מצוי כל כך אצל הגויים. אך דבר אחד איני מבין – מדוע, אם כן, העם היהודי סובל חרפת גלות קשה כל כך, נרדף ומעונה יותר מכל אומה שבעולם?".

רבי שמשון הרהר מעט, וענה: "קיימת סיבה אחת המאריכה את גלותנו. אילולא היא – כבר היינו נגאלים". "ומה היא?", דחק בו הקיסר. "מפני שיש בינינו שנאת חינם", השיב רבי שמשון.

הבעת ספקנות עלתה על פני הקיסר. התשובה לא הניחה את דעתו. "כיצד תאמר כן, הרי אני מכיר את היהודים, ויש ביניהם אחווה ושלום, וגם המון גמילות חסדים. אני בטוח שאתה מסתיר ממני את התשובה האמיתית! ולכן – סיים הקיסר – אם בתוך שלושה ימים לא תשיב לי תשובה נכונה על הסיבה האמיתית שאתם כל כך נרדפים ומיוסרים – אגרש את כל היהודים מהמדינה!".

הצדיק ר' שמשון הצטער מאוד על הדבר. התענה והתפלל, ועשה שאלת חלום, וקיווה שיודיעו לו מן השמים היאך עליו לנהוג בעת צרה שכזו.

ענו לו מן השמים: הסר דאגה מליבך, ענית לקיסר טוב מאוד. הקיסר ייווכח באמיתות תשובתך במהרה!

למחרת, הלך הקיסר עם שריו ונכבדיו ליערות כמנהגם להשתעשע בציד-חיות. והנה הבחין הקיסר בחיה נאה ביותר, רצה במהירות לתוככי היער. חשקה נפשו של הקיסר לצוד את החיה הנדירה, ומיהר לרדוף אחריה כברת ארץ ארוכה. פמליית הקיסר לא הרגישה בהיעלמותו של מלכם מן העין, והקיסר תעה ביער העבות ואיבד את דרכו.

צללי ערב החלו לנטות על יער העבות, והקיסר כבר שומע את קולות חיות הטרף שביער, וקולט כי למעשה הוא אבוד ביער המחשיך והולך. טיפס על עץ גבוה כדי לבדוק האם יוכל לאתר בית מואר, והנה הוא רואה שלא הרחק ממקומו זורם נהר, ומעבר לנהר נקודות אור קטנות, שהעידו כי זה יישוב בני אדם. הקיסר מיהר ורץ לכיוון הנהר, פשט את בגדי מלכותו והחל לשחות אל עברו השני של הנהר .

הגיע לכפר, תשוש ורעב, כשכולו רטוב עד לשד-עצמותיו, וקופא מחמת הכפור הנורא. דפק בדלת הבית הראשון אליו נקלע, ובני הבית הנכרים פתחו את הדלת. מיד כשראו את ההלך הזר (ולא זיהו שמדובר בקיסר), התייחסו אליו בחשדנות, וטרקו בפניו את הדלת. כך גם אירע בבית השני והשלישי, עד שהחליט לחפש בית עם מזוזה, שהרי היהודים ידועים כרחמנים וירחמו עליו.

ואכן, כעבור כמה דקות מצא בית שמזוזה בפתחו. דפק על הדלת, ופתח לו יהודי והכניסו לביתו בסבר פנים יפות (אף על פי שלא ידע כלל שמדובר בקיסר). התחנן הקיסר: "אנא, תרחם עלי, אני צריך להתחמם". היהודי מיהר להסיק את התנור, הושיב את האורח לידו, ומזג לו יין-שרף לחמם את גופו, וגם ארוחה דשנה הניח לפניו. הקיסר המשיך להתלונן בבכי, "עדיין קר לי, אנא תביא לי מעיל פרווה". היהודי הרחמן מיהר וכיסהו במעיל פרווה משובח.

אשת בעל הבית שעמדה לידו, לחשה לו באידיש: "תזהר ממנו, יתכן שהוא שודד, כי מי מסתובב כך בלילה קפוא. הוא עוד ישדוד אותנו ויברח". היהודי ענה לה: "בהצלת נפשות אין לעשות חשבונות. אל תפחדי, אני אשמור עליו כל הלילה". הקיסר הצליח לקלוט כי הבעל מהסה את אשתו המזהירה מפני ההלך המסוכן, והתפעם מאוד ממסירותו ומגדלות רוחו של היהודי, לעומת התושבים הגויים שטרקו בפניו את הדלת. הוא ציפה בליבו לרגע בו יוכל להשיב לו כגמולו הטוב.

הלילה עבר. למחרת שאל הקיסר את היהודי: "האם יש כאן עגלון שיוכל להוליך אותי עד לעיר הבירה ווינה?", השיב היהודי: "אני עגלון". הקיסר ביקש לדעת את מחיר הנסיעה הארוכה, והיהודי נקב בסכום. "אשלם לך מחיר כפול", אמר הקיסר, "אך אבקש שתתן לי להתכסות במעיל הפרווה שלך במשך הנסיעה, כי קר לי מאוד".

אשתו שוב הזהירה בלחש: "הגוי הזה טומן לך מלכודת. לא רק שלא ישלם לך עבור הנסיעה, אלא עוד יגנוב לך את מעיל הפרווה היקר". אך היהודי בשלו, "הסירי דאגה מליבך, בע"ה הכל יהיה בסדר".

העגלון לקח אותו לווינה, וכאשר נכנסו לעיר, שאלוֹ להיכן בדיוק צריך להגיע. "לבית המלוכה", השיב הגוי.

העגלון התנצל: "לשם אני לא נכנס, אתה הרי יודע שחל איסור להתקרב לארמון הקיסר". הנוסע הרגיעו: "אין לך ממה לחשוש, תיסע בבקשה".

השניים מגיעים לאחוזת המלוכה, והעגלון עוצר. אמר לו הקיסר "תיכנס פנימה". "להיכנס לכאן זו ממש סכנה, אני לא מוכן להמשיך", הודיע היהודי נחרצות. הקיסר הבטיחו: "לא יארע לך כל רע, תיכנס ואל תפחד".

היהודי השתכנע ונכנס לבית המלוכה. לפתע קפץ הקיסר מהעגלה, נכנס לתוך הארמון ונעלם. בהיכנסו לחש לאנשי המשמר "תכניסו את העגלון למקום שמור, שלא יברח". מיד באו השומרים ותפסו את היהודי. הכניסוהו לחדר ואמרו לו "תמתין פה עד שיטפלו בך".

היהודי כבר הבין שנבואת אשתו התקיימה, הנה הגוי הזה ברח מבלי לשלם, גנב לי את מעיל הפרווה, ומי יודע לאיזו צרה נכנסתי כעת ומה יעלילו עלי.

כעבור כמה דקות, נכנסו שומרים ואמרו לו "הקיסר קורא לך". היהודי נתמלא כולו חיל ורעדה, ונכנס אל הקיסר בפיק-ברכיים. בקושי העז להביט בפני הקיסר, והלה פנה אליו ושאל: "האם אינך מכירני?". היהודי השיב כי מעולם לא ראה את הקיסר. צחק הקיסר ואמר לו כי הוא היה אורחו אתמול בלילה, ועמו הגיע לארמון.

בעוד היהודי מתקשה לעכל את הדברים, הודה לו הקיסר נרגשות, והוסיף בחיבה גלויה: "אני רוצה לשלם לך, אך הרבה יותר מדמי הנסיעה; כל אוצרות המלוכה פתוחים לפניך. תגיד לי מה אתה רוצה" כפר, כרם או שדה, כסף מזומן או תשלום מכס של אחת העיירות...". למרבה הפלא, היהודי עומד נבוך, ואינו מוציא הגה מפיו. אמר לו הקיסר בנימה חד-משמעית: "אם לא תענה לי, אשלם לך את מחיר הנסיעה שקבענו הבוקר, ותו לא".

"אדוני הקיסר", פתח היהודי את פיו, "כידוע לך, אני עגלון פשוט, ובמהלך נסיעותי, אני עוסק גם ברוכלות ומוכר מיני סדקית. הקב"ה זיכה אותי בפרנסה טובה, ואיני צריך דבר. רק דבר אחד טורד את מנוחתי: לאחרונה, יהודי אחד נכנס לתחומי, גם הוא עגלון, וגם רוכל, כך שממש יורד לחיי. יצווה נא הקיסר ירום-הודו, כי תיאסר עליו ועל כל מתחרה אחר הכניסה לכפרנו והעיסוק בענף שלי...".

כהלום רעם שמע הקיסר את בקשת היהודי. ספק כפיו זה לזה, "אוי, שוטה שבעולם, רציתי לעשות אותך למלך הכפר, יכולת להפוך לגביר אדיר, ולהיות לאדון לאותו יהודי מתחרה; אבל אתה, במקום לחשוב על טובתך, חושב רק כיצד לנקום במתחרה שלך!".

הקיסר ביקש לקרוא לרבי שמשון וורטהיימר, ובבואו אמר לו: "עתה אני מבין היטב עד כמה תשובתך מדויקת. כזה עם נפלא, גומל חסד, מכניס אורחים בסבר פנים יפות, גם אם הם זרים בלתי מוכרים; אבל בעניין שנאת חינם, כל כך לקויים... כמה חבל ששנאת חינם מאפילה על התכונות היפות והנאצלות של בני עמכם", נאנח הקיסר, ועמו גם רבי שמשון.

ונסיים בחידה הלכתית: מתי מותר לאדם להסתפר לכתחילה [שלא מחמת חשש סכנה] ביום תשעה באב?

מעשה אירע במדרשיה לנערים מתקרבים, שהתקיימה בה שיחת התעוררות בליל תשעה באב, על ידי תלמיד חכם העוסק בקירוב. לאחר השיחה המרגשת, שאל הרב: האם יש כאן משהו שרוצה לקבל על עצמו, לעיני כל הקהל, קבלה טובה שתקרב את בואו של משיח צדקנו? קם בחור, שלראשו צמה ארוכה, והכריז: אני מוכן שכבוד הרב יחתוך לי את כל הקוקו הארוך... נטל אפוא הרב מספריים, וכשעמד לגזוז את שערו של הבחור, לפתע קפץ אחד ותמה: כיצד מותר להסתפר בתשעה באב, הרי אפילו בשלושת השבועות [או בשבוע שחל בו ט"ב, לדעת המחבר בסי' תקנ"א-ג'] אסור להסתפר, כל שכן ביום התענית עצמו!

(צילום: shutterstock)

ובא פעיל הקירוב אל מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א, ושאל, כיצד לנהוג?

השיב מו"ר: פשוט וברור שיש לספרו מיד, כי עובר בגידול שערו באיסור "לא ילבש", כפי שכותב רבינו הראגוצ'ובי [צפנת פענח על הרמב"ם הל' ע"ז י"א-א'] שיש בגידול שיער משום "לא ילבש גבר שמלת אישה", וכן מצינו לרבינו החפץ חיים [תפארת אדם פ"ו] שכתב שהמסלסל בשערו נכלל בלאו דלא ילבש, כי הקישוט לא הותר רק לנשים, שהן צריכות לכך.

וממילא, עלינו להפריש את הנער מהאיסור שעובר עליו כל שעה, ותספורת שכזו לא נאסרה כלל בתשעה באב. ויגזוז את שערו הארוך בפני הרבים, ובזה יקדש שם שמים ויתקן את חטאו שהיה ברבים! [וע"ע ב'בן איש חי' פר' דברים אות י"ג].