האם קיימים יקומים מקבילים? תיאוריית "אפקט מנדלה" טוענת שכן

מתי מת נלסון מנדלה, המנהיג הדרום אפריקאי הנערץ? אם אתם זוכרים את הלווייתו בשנת 2013, תיאלצו להתמודד עם דעתם השונה של מיליוני אנשים בעולם שזוכרים כי מנדלה מת בשנות השמונים, בעודו אסיר בכלא.

מה לובש מיקי מאוס? מכנסיים עם זוג כפתורי ענק ושום חלק עליון? נסו להתווכח עם יותר ממחצית העולם המערבי שזוכרת את מיקי מאוס עם שלייקס.

והאם המונה ליזה, תמונתו המפורסמת של ליאונרדו דה וינצ'י, הציגה תמיד דמות אישה שחיוך מסתורי על פניה? כי המוני אנשים מוכנים להישבע שעד לא מזמן היא הייתה חמורת סבר, ורק לאחרונה התחילה לחייך.

וכמה מדינות יש בארצות הברית? 50? 51? 52?

אתם בטוחים?...

* * *

נחזור רגע למנדלה, כי על שמו נקראת התופעה המודגמת בכל השאלות המוצגות כאן. מאחר שכל כך הרבה אנשים זוכרים מנדלה מת שנים לפני שהוא הלך לעולמו, תופעה זו מכונה 'אפקט מנדלה'. בשנים האחרונות היא צברה תאוצה, בעיקר בפורומים אינטרנטיים. אנשים מגלים שוב ושוב שהם זוכרים מציאות שונה מזו שרישומים ועדויות מספקים, ומגיעים למסקנה ש...מישהו הזיז את היקום. כן, מיליוני אנשים בעולם היום מאמינים שאפקט מנדלה הוא לא מקרה של זיכרון כושל או בלבול חולף: לטענתם, מדובר בעדות לקיומם של יקומים מקבילים.

יקומים מקבילים הוא נושא חביב על סופרי מדע בדיוני, אבל למעשה הם חלק מוכר ולגיטימי בתחום הפיזיקה התיאורטית. היפותזת העולמות המקבילים מתבססת על מכניקת הקוואנטים:  הראשון שהגה את תיאוריות הרב-יקום בהקשר מדעי היה הפיזיקאי יו אוורט שב-1957 הוכיח שאם לוקחים בחשבון קיום של רב-יקום עם עולמות מקבילים, פונקציית הגל לא 'קורסת'. פונקציית הגל היא השם המקובל לבעיית המדידה הקיימת במכניקה של הקוואנטים. הבעיה היא בכך שלא שניתן למדוד או לכמת אף אחד ממאפייני המערכת: לפני ביצוע מדידה ניתן לחשב את התנהגות המערכת – למשל התנהגות גל אור – אולם מרגע ביצוע המדידה התוצאה כבר לא מתאימה למציאות הנצפית. אוורט פתר את הבעיה בתיאורית הרב-יקום: זה לא שהתוצאה לא נכונה (כלומר, הפונקציה לא 'קורסת' ברגע שמודדים משהו) אלא שעם ביצוע המדידה היקום כולו מתפצל, כאשר בכל יקום נמדדת אחת מהתופעות האפשריות בניסוי.

אבל מאמיני אפקט המנדלה הנלהבים אינם בהכרח, או בדרך כלל, בעלי רקע כלשהו בפיזיקה. הם פשוט משתמשים בחוסר ההתאמה בין הזיכרונות שלהם לבין המציאות הרשמית כדי להציע את האפשרות של ריקוד אינסופי בין עולמות שונים, ריקוד שאנחנו מבצעים מבלי שיש לנו בכלל מושג שאנחנו עוברים מיקום אחד (שבו מנדלה מת בשנות השמונים) ליקום אחר (שבו מנדלה חי עד 2013!)

אלא שלמעשה אין שום צורך בפיזיקה תיאורטית מתקדמת שמעולם לא הוכחה כדי להסביר את תופעת הזכרונות המוטעים שלנו. לתופעה יש הסבר פשוט הרבה יותר: המוח האנושי.

המוח האנושי הוא ללא ספק איבר מופלא עם יכולות עוצרות נשימה. אבל הוא גם מצטיין בהשלמות אוטומטיות כדי לקבל תמונה הגיונית של העולם. כשאתם קוראים מילה ארוכה שחסרה בה אות, למשל, 'אנטרטיקה', המוח שלכם קורא אוטומטית 'אנטרקטיקה', מצייר לכם את היבשת הקפואה, וממשיך הלאה. בלי היכולות הללו לעשות השלמות אוטומטית, כל דבר היה לוקח לנו הרבה יותר זמן. היינו נאלצים תמיד לחכות להבהרה האחרונה בכל משפט של מישהו כדי להתחיל לתכנן את התשובה, והעובדה שראינו קצה של מטריה מציץ מתחת לספה לא היתה עוזרת לנו למצוא אותה.

המוח האנושי גם הרבה יותר טוב בזכירת פרטי מידע מאשר בזכירת מקורות. להוכחה: כמעט לכולנו קל יותר לזהות סיפור מוכר כשאנחנו שומעים מרצה מספר אותו מאשר לזכור היכן בדיוק שמענו או קראנו את הסיפור הזה קודם לכן. וכך, אם אנחנו זוכרים שנתקלנו במיקי מאוס עם שלייקס, יש הרבה פחות סיכוי שנזכור איפה בדיוק נתקלנו במיקי מאוס כזה: באיורי דיסני הרשמיים? (לא), או שמא בצעצועים שונים ובתחפושות של מיקי מאוס? (בהחלט כן).

(צילום: shutterstock)

ולבסוף: המוח מנסה לעבוד בצורה יעילה ככל היותר, ולתפוס כמה שפחןת מקום ב'דיסק הקשיח'. לכן, אם יעדכנו אתכם שלמישהו קוראים משה בקוביץ', כנראה שתזכרו את השם כ'משה ברקוביץ': שם המשפחה הבלתי מוכר לכם יעבור טרנספורמציה לשם דומה מאד שאתם כבר מכירים ולא דורש מאמץ מיוחד מהזיכרון. אחר כך, כשיעמתו אתכם שחור על גבי לבן עם העובדה שלאיש קוראים בקוביץ', כנראה שתהיו מוכנים להאמין גם אתם שזה עתה חזרתם מביקור בעולם אחר. אבל האמת, כמובן, היא שבסך הכל המוח עשה את מה שהוא יודע וניסה לתפקד ביעילות מקסימלית. זו גם הסיבה שקל לנו לזכור שלייקס אצל מיקי מאוס (כי בשביל מה יש לו את הכפתורים במכנסיים, שהמוח ממיין אוטומטית כ'שייכים לשלייקס') או לחשוב שלארצות הברית יש 51 מדינות, כי נתקלנו כמה פעמים במידע על פורטו ריקו ולמוח יותר קל לחשוב שהיא מדינה נוספת מאשר להבין את הסטאטוס המסובך של מדינת חסות.

כל הנטיות הללו של המוח, הנטיות שמסבירות את אפקט מנדלה, הן מדע מוכח ומוכר. למה בכל זאת מעדיפים מיליוני אנשים להאמין ביקומים מקבילים? פשוט משום שאנחנו נוטים לייחס חשיבות גדולה מידי לזיכרון שלנו.

גם אם אתם משוכנעים שהזיכרון שלכם טוב מהממוצע, האמת היא שהזיכרון האנושי הוא פגום ולקוי מאד גם במיטבו, וניתן לסמוך עליו רק באופן חלקי מאד. ד"ר אליזבת' לופטוס האמריקאית, חוקרת זיכרון שנחשבת המומחית הגדולה בעולם לזיכרונות כוזבים, ערכה בעשור האחרון שורה של מחקרים שבהם הוכיחה כמה קל להשתיל אצל בני אדם נורמטיביים זיכרונות שלא היו ולא נבראו. כך למשל, היא ערכה ניסוי שבמהלכו צפו אנשים בסרט המתעד שוד. לאחר מכם הן נשאלו שאלות שונות על הסרט, וענו בביטחון רב ובתשובות שכללו פרטים שלא נראו מעולם בסרט. במחקר אחר, לופטוס ראיינה זוכות של הורים וילדיהם הבוגרים על אירועים מגיל הילדות. בשלב שני כשסיפרה לילד הבוגר על הזיכרון שההורה חלק, הוסיפה פרט שלא היה בסיפור המקורי. אם למשל אימו של משתתף בניסוי סיפרה איך לקחה אותו לחתונה בגיל חמש, לופטוס הוסיפה וסיפרה שנשפך יין בחתונה. לא רק שהנחקרים תמיד הסיכמו שהם 'זוכרים' את אותו אירוע, הם אף הוסיפו פרטים צבעוניים נוספים, כמו הטענה שהחתן הוא זה ששפך את היין...

הזיכרון האנושי, בקיצור, הוא פשוט לא עד אמין. זוכרים דברים שלא היו ולא נבראו ומתחילים להאמין ביקומים  מקבילים? תירגעו. זיכרון ברור של סרטון שבו מיקי מאוס לובש שלייקס או של תמונת מונה ליזה נטולת חיוך הם לא סימן לכך שאתך יצורים המקפצים מבלי לשים לב בין עולם לעולם. הם פשוט סימן לכך שאתם אנושיים.