לא התכוננתי לתפנית הזו בעלילה

הסיפור שלנו כתוב טוב, טוב מדי אפילו. עלילה מושלמת לפי הספר. יש מתח, יש בכי, תפילות בלילות זרועי כוכבים ואפילו הומור שחור וציני.

אף אחד לא הכין אותי לתפנית בעלילה. חיכינו לזה, חלמנו, התפללנו, בקשנו, צעקנו, הבטחנו, כמעט נושענו ועוד פעם התפללנו, השתטחנו ו... אולי לא האמנו מספיק שזה באמת יכול להגיע יום אחד.         

אבל הוא הגיע.

לא, עוד לא אלי,

אל אחותי הגדולה.

ככה בפשטות, לא מודע לרעידת האדמה שהוא מחולל.

לא הבחנתי בסימנים מוקדמים. שבעתי אכזבות וציפיות מחלומות שכמעט מתגשמים, הפסקתי להיות מעורבת בשידוכים של אחיות שלי. בקשתי לא להיות שייכת לתהליך הכואב והמאכזב הזה, לא לדעת אם הוא אמר כן, לא, שחור או לבן. אם אחת מהן חושבת אם כדאי, אולי, איך ומתי. העיסוק בכל התהליך גבה ממני מחיר נפשי שלא הייתי מסוגלת לשלם, אז העדפתי להתמקד בתשובות שאני מקבלת או צריכה להחזיר.

כמו בסיפור שכתוב טוב, זה קרה ביום בהיר אחד. ישבתי על המחשב, מעצבת שכפולים בשקדנות ראויה לציון. אימא נכנסת בסערה לחדר.

"מזל טוב! אלישבע סוגרת וורט מחר!".

הלב שלי רעד בפראות, אבל שום דבר מהסערה שהתחוללה בפנים לא ניכר על הפנים שלי.

"אה, כן".

לא צרחה, לא חיבוק, לא קפיצות לשמיים.

פחדתי לשמוח. למודת אכזבות, לא נתתי ללב שלי לנתר. אמונה על הכלל ש"עד שזה לא סגור סופית, שום דבר לא בטוח", כלאתי בשבעים מנעולים את השמחה הענקית שבקשה לשטוף את כולי.

אומרים שכשמחכים למשהו טוב , הזמן עובר בעצלתיים. כנראה שמי שהמציא את המושג עצלתיים לא הכיר את הסיטואציה של אותו יום של הוורט של אלישבע. עצלתיים הרגיש לי כמו מרוץ סוסים. הזמן נמתח ונמתח ונמתח, ומתח את עצבי המתוחים עד לקצה.

כולם עזרו, שטפו, אפו, ניקו, סחבו. אני שכבתי במיטה, מביטה בתקרה. תרחישי אימה רצו לי בראש. ידעתי שאני חייבת להפסיק, שזה מיותר, אבל המחשבות, כידוע, לא שואלות שאלות. כל כך התרגלתי לכמעט הזה. כמעט וורט, כמעט שמחה, כמעט פגישה, כמעט.

הכמעט הזה היה האויב הכי גדול שלי. מי ערב לי שזה לא מה שיקרה עכשיו? מי מבטיח לי שהכמעט הזה לא ישלח את ציפורניו הארוכות גם לכאן?

אף אחד. אף אחד לא יכול להבטיח כלום. תמים תהיה עם ה' אלוקיך. רש"י מסביר שם, כל כך פשוט וכל כך נחוץ – התהלך עמו בתמימות.

בתמימות. בלי לשאול שאלות, בלי לבקש הבטחות, בלי אם, בלי איך. כמו תינוק קטן שנמצא בזרועותיה של אימא, ובטוח שהוא בידיים הכי טובות.

ההורים קבעו לשמונה.

בשמונה וחצי הם הודיעו על עיכוב בלתי צפוי.

הכמעט הזה יצא ממחבואו, וחרץ לי לשון בפנים מלגלגות, אבל התאמצתי לסלק אותו הכי רחוק שאפשר.

בשעה תשע נשמעו סוף סוף הדפיקות המיוחלות על הדלת.

קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.

מזל טוב.

עכשיו על אמת.