ענוה

מידת הענוה דומה לגזע העץ המצמיח את כל ענפי המידות הטובות. האדם העניו מפתח בקלות ובמהירות תכונות חיוביות כמו נעימות וטוב לב, אהבה ורגישות לזולת. והוא מתגבר בקלות רבה יותר מהאחרים על רגשות שליליים כמו כעס, קנאה, שנאה, רדיפת כבוד ושאר תאוות.

לעומתו, אדם המחשיב את עצמו לנכבד ומרומם מעל כולם והוא מתנשא בלבו מעליהם, נופל מבלי משים ברשת הגאוה השלילית, אשר עליה נאמר:[1] "תּוֹעֲבַת ה כָּל גְּבַהּ לֵב". אדם זה, חייו אינם חיים. הוא פגיע מאד, כועס במהירות, רודף כבוד ובדרך כלל גם מנסה להשיג לעצמו את כל תאוות העולם - גם על חשבון רמיסת האחרים. שהרי הוא מבין כי הוא מעל כולם וחי בתחושה שאם כן בודאי שהכל מגיע לי ואיך העז פלוני להתבטא כנגדי במילה שאינה ראויה למעלתי.

אדם כזה אינו אהוד ואינו מקובל על כל סובביו ומכיריו ואפילו על אנשי ביתו. וכלשון חז"ל בתלמוד:[2] "האי מאן דיהיר, אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל". בעוד שהעניו רצוי לכל מכריו, מוצא חן בעיני כל רואיו ונערץ על בני משפחתו. שכן הענוה מקרינה נכונות ופתיחות לקבל טיעונים ואי התנשאות מעל הזולת. וגם מלמעלה משפיעים עליו חן מיוחד ככתוב:[3] "וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן".

²

המבקש לזכות במידת הענוה כראוי, יפעל בשני מסלולים: במסלול המחשבתי - אשר עיקר הענוה תלוי בה, במחשבה המשפיעה על הרגשת הלב. ובמסלול המעשי - בדרכים שיסייעו להרגש הפנימי הנכון.

ראשית ישאף להיות אמיתי עם עצמו, בהסתכלותו על עצמו. לפי שהענוה מושתתת על האמת, בעוד שהגאווה מושתתת על השקר. ומכאן סיבת מעלתה של זו, מול חסרונה של האחרת.

השקר ממנו צומחת הגאוה, היא התחושה השקרית הכפולה של האדם על עצמו. האחת, שכאילו הוא אדם מושלם ללא חסרונות. והשניה, שהמעלות אשר אמנם יישנן בו, כאילו שהינן משלו ולא קיבלם ממי שבראו.

לכן, תחילת העבודה על קניית הענוה בנפשו, נעוצה בשאיפה לדבוק באמת. ואז יתבונן בעובדה שאיננו אדם מושלם. ואם יש לו מעלה על האחרים מצד עושרו, הרי יש לו חיסרון מצד היקף היידע שלו או מצד תכונה שלילית אחרת שישנה בו. וכך יפנים לעצמו שההתנשאות והרוממות מעל האחרים שייכת רק במי שהוא מושלם. ולפי שאין בן אנוש מושלם אלא רק הבורא הוא היחיד שהוא מושלם באמת, הרי אין אדם שיכול להרשות לעצמו להתנשא מעל זולתו.

ועוד יתבונן בעובדה שגם המעלות שישנן בו, אינן משל עצמו. שהרי הוא עצמו, עם כל תכונותיו, נברא על ידי הבורא. ואם כן כל מעלה ויתרון שישנם בו, כגון חכמתו ובריאותו ורכושו, אינם אלא מתנה ממעל. ואם כן מה לו להתנשא ולהתגאות מעל האחרים במה שאינו שלו מצד עצמו. ובפרט שגם במעלות עצמן שישנן בו, אינו מושלם.    

ב"מסילת ישרים" ממשיל הרמח"ל את הדבר לעוף המסוגל לפרוס כנפיים ולהגיע במהירות למרומי העץ, הניצב מול שור חזק המסוגל למשוך בכוחו הרב עגלה עמוסה או מחרשה כבידה. האם אחד מהם יכול להתנשא מעל זולתו, זה משום יכולת התעופה שבו וזה משום כוחו הרב? כך "מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג [ועלול להתגאות בחכמתו], באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאוה והתנשאות. כי הנה מי שהוא בעל שכל שיידע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות".

כלומר, כאשר יבין ויפנים שכל מעלה שבו, רק מתנת שמים היא. ובכל עת שעולה בלבו שמחה על מעלתו, יפנה מיד את תחושתו הטובה להודאה לה יתברך על המתנה הטובה שקיבל, יוכל בקלות להגיע לענוה הראויה המשלבת בין שמחה בטוב שיש לו לבין הריחוק מכל רגש של גאוה והתנשאות מעל האחרים.

שהרי הגאוה, כשמה כן היא. כמו גאות המים. התרוממות והתנשאות הלב מעל הזולת. ואילו הענוה במהותה הינה נמיכות רוח היוצרת רגש פנימי שליו, רגוע ונעים, הנובע מהערכת והחשבת הזולת כשווה ערך ונכבד, מבלי לגרוע בהערכה העצמית הראויה למי שמכיר את גדולת האדם.

וכשחש שהגאווה הרעה עומדת להשתלט עליו ולבו מתחיל להתרומם ולהתנשא מעל שאר בני האדם, ישנן לעצמו ויפנים היטב את דברי התנא עקביא בן מהללאל:[4] "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". וידוע על גדולי החכמים, שכאשר היו מקבלים כבוד רב, היו ממלמלים לעצמם פסוקים העוסקים בשפלות האדם ומתבוננים בהם היטב במחשבתם, כדי שלא יבואו חלילה לידי ספק תחושת גאוה בלבם.

²

המסלול השני בעבודה על קניית מידת הענוה בנפשו, הוא המסלול המעשי. כלומר באמצעות שימוש בהנהגות מעשיות אשר יסייעו לו להגיע להרגש הפנימי הנכון.

הנה תקציר מעצותיו של הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים":[5]

"ענוות המעשה, תתחלק לארבעה חלקים: בהתנהגות בדרכי הענווה, בסבילת העלבונות, בשנאת השררה ובבריחה מן הכבוד.

• בהתנהגות בדרכי הענוה: זה ראוי שיהיה בדיבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו.

בדיבורו - אמרו חז"ל:[6] "לעולם יהיה דיבורו של אדם בנחת עם הבריות". ומקרא מלא הוא:[7]"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".

וצריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי ביזיון. וכן נאמר:[8] "בָּז לְרֵעֵהוּ - חֲסַר לֵב". ואומר:[9]"בְּבוֹא רָשָׁע - בָּא גַם בּוּז".

בהליכתו - אמרו חז"ל:[10] "איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף נפק [כפוף נכנס כפוף יוצא]". ולא ילך בקומה זקופה, ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו.

בשבתו - שיהא מקומו בין השפלים ולא בין הרמים. והוא גם כן מקרא מפורש:[11] "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ, וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד. כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה! מֵהַשְׁפִּילְךָ". וכן אמרו חז"ל במדרש:[12] "הרחק ממקומך שניים ושלשה מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה, ואל תעלה שיאמרו לך רד. מוטב שיאמרו לך עלה עלה, ולא יאמרו לך רד רד".

• בסבילת עלבונות: הנה בפירוש אמרו חז"ל[13] "למי נושא עוון [האלוקים נושא על עצמו כביכול את משא העוון, ולא מעניש את עובר העבירה]? למי שעובר על פשע [לאדם המעביר על פשע שאדם אחר פשע כנגדו]!" ואמרו עוד:[14] "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים - עליהם הכתוב אומר,[15] וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". ואמרו עוד:[16] "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל".

• בשנאת השררה ובבריחה מהכבוד: אמרו "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו". ואמרו עוד על הפסוק:[17] "אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר" - "לעולם אל תהי רץ אחר השררה. למה? "פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ, בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ". ותלמידי רבן גמליאל, על אף שהיו מוצרכים [נזקקים לממון] מפני עניותם, לא רצו לקבל עליהם שררה. הוא מה שאמרו[18] "שלח להם [לקוראם כדי לתת להם שררה], ולא באו. חזר ושלח להם, ובאו. אמר להם כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".

נמצא ששניים הם המביאים את האדם לענוה. ההרגל וההתבוננות.  ההרגל הוא שירגיל את עצמו, כמבואר לעיל, להתנהג בענוה. כלומר, לשבת במקומות הפחותים, ללכת בסוף החברה, וללבוש בגדים צנועים, דהיינו מכובדים אבל לא מפוארים. "כי בהתרגלו בדרך הזה, תלך הענוה ותיכנס בו מעט מעט, עד שתיקבע בו כראוי". וההתבוננות היא על ידי שיתבונן בחסרונותיו, ובשפלות האדם מצד היותו בשר ודם שבא מטיפה וסופו לעפר, ובאי הוודאות שסיבת גאוותו כגון עושר, גבורה, מעמד וכדומה, תישאר עמו תמיד.

²

ואם רואה שקשה עליו עבודת ההתגברות על מידת הגאוה, והוא שב ונופל ברשתה, אל יתייאש. שהרי "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם".[19] וכשם שילד לומד ללכת דוקא על ידי הנפילות שנופל - משום שמתוך כך נזהר שלא לבצע פעולות שגויות ברגליו, כך הצדיק מתרומם ונבנה דוקא מתוך הנפילות שנופל בתחילה. וכך יחזק את עצמו להמשיך ולהתמודד עם מידה שלילית זו באמצעות התבוננות בנזק הרב הטמון בה, עד שכל טרחה כדאית כדי לצאת ממנה. שהרי על המתגאה נאמר: "תּוֹעֲבַת ה כָּל גְּבַהּ לֵב". ומי יחפוץ להיות מתועב בעיני הבורא יתברך אפילו רגע אחד? וזאת מלבד העובדה שהגאוה היוצרת תחושה מוטעית של התרוממות, מביאה לבסוף את האדם לנפילה. משום שבשעת גאוה מושבתת בקרת השכל הישר, ושיקול הדעת נעשה מוטעה לחלוטין. וכך טועה הגאוותן במסקנותיו ומקבל החלטות שגויות המפילות אותו. גם מלמעלה מכוונים להפילו ממעמדו ומגדולתו, באמצעות מהלכים שונים. ככתוב:[20] "לִפְנֵי שֶׁבֶר - גָּאוֹן. וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן - גֹּבַהּ רוּחַ". ונאמר:[21] "לִפְנֵי שֶׁבֶר - יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ".

אולם העניו זוכה לגדולה. דבר הנרמז בכתר שלשת התגים שעל אות הענוה, האות נ. וכל אדם שהוא עניו בעולם הזה, זוקפו הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא, כנרמז באות ן הפשוטה, הסופית, אשר רומזת לסוף הטוב שבימי המשיח. וגם בעודו כאן בחייו אלה, זוכה הוא לכבוד וגדולה. ככתוב:[22] "וְלִפְנֵי כָבוֹד - עֲנָוָה". וזאת משום שהעניו, אהוב ורצוי ונערץ הוא בעיני בני אדם. גם בעיני הבורא אהוב הוא ורצוי, עד שאפילו כאשר יש חרון אף בעולם, אשר קשה להינצל ממנה, נחשבת היא מידת הענוה כאחת הדרכים היחידות המסוגלות להצילו. ככתוב:[23] "בַּקְּשׁוּ צֶדֶק, בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה, אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה." ו"הבא להיטהר - מסייעים אותו [מן השמים]".[24]