פרשת ואתחנן: הבריאה, וכל מה שיש בה, זועקת חידוש

פרשת "ואתחנן" עוסקת בנושאים מהותיים רבים, ועל כל אחד מהם יש להרחיב את הדיבור בפני עצמו. הנושא הראשון של הפרשה הוא התפילה.

לאחר שאלוקים גזר על משה שלא ייכנס לארץ ישראל, משה התחנן שוב ושוב, עד שאמר לו הבורא – "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג', כ"ו). אם משה היה מתפלל תפילה אחת נוספת, אלוקים היה נענה לבקשתו, משום שלתפילה אמתית מעומק הלב יש כוח לשנות את הגזירה.  

בהפטרה לפרשה זו, הפטרת "נחמו" המפורסמת, מופיע הפסוק הבא: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם" (ישעיהו מ', י"ב). ישעיהו מדבר על כך שבורא עולם ברא את עולמו בשיקול גדול ובמידה מדויקת. כל חלקיק ממרכיבי היקום מדוד, מדויק ומדוקדק. לא חסר שום דבר ואין שום דבר מיותר. "מי מדד בשעלו מים" – האם יש בעולם כולו מי שיודע את המידה המדויקת של כל המים המצויים ביקום, חוץ מבורא עולם? (המילה "שעלו" פירושה אגרופו או צעדיו, שני ביטויים לאופני מדידה). "ושמים בזרת תיכן" – ומי כמוהו יודע את מידת השמים המדויקת, כאילו הוא מדד אותם בזרת (זרת – שם של מידה). "וכל בשליש עפר הארץ" – ומי כמוהו יודע את מידת עפר הארץ כאילו מדדם בשליש (שליש – כלי מדידה). "ושקל בפלס הרים" – מי כמוהו יודע את משקלם של ההרים והגבעות כאילו שקלו אותם בפלס ובמאזניים.

ישעיהו מביא את הדוגמאות הללו כדי לעודד את עם ישראל על הגאולה ולומר להם, אצל בורא עולם הכל מדוקדק ומחושב, הגאולה תבוא בדיוק בזמן הנכון והמתאים.

לאור הידיעה שכל בריאת העולם הינה שקולה ומדודה, עלינו לשאול: הרי כל גרגר חול נמדד, וודאי שגם כל צרכי האדם. יודעים אנו שעיקר מצוות התפילה היא גם על הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם הנצרכים עבור עצם קיומו, כמו תפילה על חיים, בריאות, פרנסה וכדומה. למה אדם צריך להתפלל עבור צרכיו הבסיסיים? מדוע הוא שונה מכל בריאה דוממת שנבראה עם כל התנאים הנצרכים עבור קיומה?

כל בני האדם נבראו עם כל הצרכים הבסיסיים לקיומם. אולם הקדוש ברוך הוא גזר בטבע, שגם מה שמגיע לצדיקים ונקבע עבורם עם לידתם, לא יגיע אליהם ללא תפילה. מדוע? "מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים" (יבמות ס"ד). כמובן שקשה להבין את כוונת הדברים, שהרי אין אנו יכולים לייחס כוחות אנושיים לבורא עולם, אולם כך כותב התלמוד. התפילה גורמת לקשר בין אדם לבוראו והשם יתברך רוצה את זה. הוא מתאווה ומצפה לשמוע את תפילותיהם של בניו אהוביו.

דוגמא לכוחה של התפילה אצל האדם השלם, יכולים אנו לראות בתפילתו של משה רבנו אצלנו בפרשה: "אֶעְבְּרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג', כ"ה). משה ביקש שני דברים: א. "אעברה נא" – לעבור את הירדן. ב. "ואראה את הארץ" – לראות את הארץ. על הבקשה הראשונה הבורא ענה לו: "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". אולם הבורא נעתר לבקשתו השנייה, ואמר לו: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ". משה זכה לראות את הארץ רק בגלל שהוא ביקש. גם משה, עם כל מעשיו הטובים, לא היה זוכה לראות את הארץ אם הוא לא היה מבקש ומתפלל (רש"י ברכות ל"ב ע"ב. מהרש"א שם).

מדהים הדבר.

מי יודע כמה שפע של ברכה מוכן עבורנו באוצרותיו של הבורא, והוא ממתין רק לדבר אחד – שנבקש.

התפילה, מטרתה גם למנוע את תופעת ההתיישנות עליה מתריע משה בפרשה זו: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי השם אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד', כ"ה-כ"ו).

כאשר אדם מתפלל גם על צרכיו הבסיסיים ביותר, הוא מחדיר לעצמו את האמונה שלא כל מה שהיה בעבר בטוח שיהיה בעתיד, והוא מבין שכל צרכי חייו הבסיסיים תלויים בכל רגע נתון ברצונו של הבורא.

התפילה אינה רק בקשות, אלא גם דברי שבח והודאה על כל פרט. מידי בוקר אנו מברכים את "ברכות השחר" ומודים לבורא על הדברים הכי "פשוטים" – פוקח עיוורים, זוקף כפופים, רוקע על הארץ על המים ועוד. בעקרון, היה עלינו להודות על כך בכל רגע, אולם קל לנו יותר לחוש ולהרגיש במתנת הראיה מידי בוקר מחדש. הראיה, ושאר צרכי האדם, מתחדשים בכל רגע נתון, וכפי שאומרים אנו בתפילה: "המחדש בטובו בכל יום, תמיד, מעשה בראשית". יש שני הדגשים – "בכל יום", זה קל לנו להרגיש לכן אנו מברכים על כך מידי בוקר, וההרגשה השנייה שעלינו להתחזק בה היא "תמיד". בכל רגע ורגע.

הבריאה, וכל מה שיש בה, זועקת חידוש – שמים, ארץ, ימים וכל אשר בהם: "אַתָּה הוּא השם לְבַדֶּךָ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ, הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה, ט', ו'). הפסוק מזכיר שני שלבים: עשייה והחייאה. "אתה עשית", "ואתה מחיה את כולם". כלומר, העולם כולו חי כעת, לא בגלל שעשו אותו בעבר וממילא הוא ממשיך את קיומו, אלא הוא מקבל חיות מחודשת בכל רגע ורגע.

התפילה, על כל שלביה, גורמת לכך שאנחנו מסתכלים על העולם כולו במבט של "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".