סיון רהב מאיר על פרשת ואתחנן: מה הדבר הגרוע ביותר?

"נתיבות שלום". שתי מילים, עולם מלא. "נתיבות שלום" הוא שמה של סדרת ספרים מופלאה של האדמו"ר הרב שלום נח ברזובסקי, שנפטר השבוע לפני 17 שנים, ב-ז' באב תש"ס. הנה, לזכרו, כמה פנינים מתוך ספריו, על ההכנה לתשעה באב:

"אנחנו לא מתאבלים על מה שהיה ואיננו, שכן עם ישראל אינו שומר זכרונות עבר, אם הם לא קשורים להווה ולעתיד. משמעות האבלות היא אי ההשלמה עם ההווה, עם המצב הנוכחי".

"יש שני סוגי בכי – של ייאוש ושבירה ושל תקווה. הבכי שלנו על החורבן הוא בכי של תקווה, געגוע, לא על שחלף אלא על שיהיה".

"כשם שיש גאולת הכלל, כך יש גאולת הפרט. גם הפרט שרוי לעתים בחושך, באפילה, בגלות. וכמו בגאולת הכלל – גם כאן יש להמשיך להאמין ולצפות לישועה. יש מצבים קשים ומרים שבהם כבר נדמה לאדם שלא יכול להיות אחרת, ולא יתכן שהוא עוד ישתנה. הוא משלים עם המציאות ולא מאמין שאפשר לתקן. וכבר אמר רבי משה מקוברין: הדבר הגרוע ביותר הוא שהאדם משלים עם מצבו".

על ה"דברים"

לפעמים מילה אחת מספרת סיפור שלם. במפגש הראשון של אלוקים עם משה, כשהוא מבקש ממנו להפוך למנהיג תנועת השחרור והגאולה, משה אומר: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי".

השנים חולפות, משה מנהיג את העם 40 שנה במדבר, וכעת הגיעה עת פרידה. ואיך קוראים לספר שהתחלנו לקרוא בימים אלה, שחותם את התורה? ספר דברים. ספר שרובו נאום ארוך ומרתק וסוחף של משה רבנו. ואיך נפתח הספר הזה? במילים הבאות: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל". לא יאומן. איזה הבדל אדיר בין "לא איש דברים אנוכי" לבין "אלה הדברים אשר דיבר משה".

הרב ברל וויין מסביר שהמסר כאן הוא פשוט: אם יש מטרה ויש יעד ויש חזון – אפשר להתגבר על קשיים רבים, אפשר להשתנות, אפשר להתקדם. חוץ מכל המסרים של ספר דברים, גם השם שלו הוא מסר לא קטן. אפשר להפוך מ"לא איש דברים אנוכי", לאיש שיעסקו בדברים הנפלאים שלו גם אלפי שנים אחר כך.

עיר שרופה שרפת

יש במדרש אמירה נוקבת שירושלים אומרת לבבל, אחרי החורבן: "אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת, עיר שרופה שרפת, מקדש חרוב החרבת".

זו קביעה מדהימה. בבל רק באה ו"קטפה", רק באה וכבשה בקלי קלות. הכול כבר היה הרוס, רקוב מבפנים. זה משהו שקשה להפנים: העיר לא נחרבה מבחוץ, אלא אחרי שהחרבנו אותה אנחנו מבפנים. מאז ועד היום האויבים שלנו מנצלים נקודות תורפה כאלה. אם אנחנו חסרי אמונה, חסרי מוטיבציה, מפולגים, שוכחים את זהותנו ומורשתנו, מתמכרים למאבקים של קיצונים ולא עוסקים בעיקר ובמהות – אנחנו אלה ששורפים ומחריבים. יש נאום מפורסם של נסראללה, נאום "קורי העכביש". הוא משרטט שם דרכים לפורר, חלילה, את ישראל מבפנים. הטנקים והנשק הגרעיני הם לא העיקר, הוא אומר, אלא העוצמה והאמונה והזהות של הישראלים. בלי חוסן פנימי כזה – הם כמו קורי עכביש. גם נסראללה מבין את המנגנון הזה, של קמח טחון ועיר שרופה.

השאלה היא האם אנחנו מבינים.

"בכל ציפייה יש עצב נבו"

אין אדם שמשיג כל מה שהוא רוצה. תמיד יש החמצות, שאיפות שלא מומשו, הפסדים. המנהיג שלנו, המודל שלנו, הוא משה רבנו, שעומד בפרשת השבוע על הר נבו ומביט על הארץ המובטחת, אבל רק רואה אותה מרחוק. חלום חייו יוגשם, העם ייכנס לארץ, אבל בלעדיו. משה מתפלל ומבקש, אבל לבסוף משלים עם הגזירה.

המשוררת רחל לא זכתה להקים משפחה, לא זכתה לילדים ולא זכתה גם להגשים את חלום החלוציות שבער בה, בגלל מחלת השחפת. היא נפטרה בגיל 40 עם אינספור ציפיות שלא מומשו. שירה הנפלא "מנגד" מתאר את התחושה הזו, של עמידה מנגד לכל החלומות: "קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת / הֲבָא? הֲיָבוֹא? / בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ". בכל ציפייה, מאז ועד היום, בכל ציפייה יש משהו מהעצב ההוא על הר נבו. הבית האחרון של השיר חקוק על קברה של רחל, בבית העלמין בכנרת: "פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא / אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה".

פרשנים רבים כותבים שהתורה כאילו אומרת לאדם המיואש מהישגיו: שים לב, גם משה רבנו ראה את הארץ מנגד, מהר נבו. אף אחד לא משיג את כל מבוקשו. לפעמים צריך להרפות.

בין כל הניגודים

"שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". המשפט הזה, שמופיע לראשונה בפרשת השבוע, הוא כל כך מוכר, שלפעמים אנחנו לא שמים לב למשמעותו.

אז מה אומרות המילים "ה' אחד"? הנה הפירוש הנפלא של הרב שמשון רפאל הירש. לדבריו, גם כשהכול מסביב סוער ומבלבל – הפסוק הזה עושה סדר. הבלגן שסביבנו והבלגן שבתוכנו, נרגעים קצת כשאנחנו נזכרים שיש מקור אחד ותכלית אחת לכל המהומה. וכך הוא כותב: "בעיצומו של העולם הזה, שכולו סתירות, מכריז האדם: ה' אחד. כל הניגודים האלה של שמיים וארץ, של תבל ויחידים, של כוחות וחומרים המבקשים זה את זה ובורחים זה מפני זה, הבונים ומחריבים איש את רעהו, של יום ולילה, של הוויה וכליה, של פריחה ונבילה, של חיים ומוות, של קניין ואובדן, של הנאה ועינוי, של עלייה וירידה, של אהבה ושנאה, של שמחה וצער, וכן כל הניגודים שאדם חש בנפשו פנימה, של חירות ושעבוד, של רוח וחוש, של כוחות עליונים וכוחות ארציים – הכול הוא מעשה ידי אל אחד. הוא ברא ומחזיק את כל הניגודים האלה, הוא המסדר והמנהיג את כל הניגודים האלה, הוא שיצר את כל הניגודים האלה שמסביבנו ושבתוכנו".

חומר למחשבה לפעם הבאה שנאמר "שמע ישראל".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.