"טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּו" – מה קורה לאדם הכועס?

בזוהר הקדוש מובאים עוד דברים חמורים אודות הנזק הרוחני שגורם האדם לעצמו, בשעה שאינו מתגבר על הכעס. הנה קיצור דברי הזוהר (מתורגמים) על הפסוק: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא".

"צווה הקדוש ברוך הוא את האדם והזהירו להישמר מאותם בני אדם שסטו מדרך טובה לדרך רעה, וטימאו את נפשם באותה טומאה אחרת של הסטרא אחרא. שהרי כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את האדם עשאו בדיוקן הספירות העליונות ונפח בו נשמה הכוללת נפש רוח נשמה, אשר מביניהן הנשמה היא העליונה, שהיא כח עליון ובידה לדעת ולהנחות את האדם לשמור את מצוותיו של הקדוש ברוך הוא. ואם אותה נשמה קדושה נכנסת לעבודה אחרת שהיא עבודה זרה, נטמאים כל שלשת חלקיה לפי שכולם אחד.

ואם רואים אנו אדם שיש בו את כל הדרגות הללו כראוי, שעוסק בתורה ומקיים מצוות, עדיין אי אפשר לעמוד על טיבו לדעת מי הוא. ובמה יתוודע ויתברר לנו אם טוב להתחבר עמו ולהתקרב אליו או להימנע ולהתרחק ממנו? על ידי רוגזו וכעסו אפשר לדעת ולהכירו מי הוא באמת. שאם יודע לשלוט בכעסו ולשמר בכך את נשמתו הקדושה, שלא לעוקרה ממקומה ולהביא במקומה נשמה טמאה שהיא בבחינת אל זר, זהו אדם כראוי, זהו עבד האלקים, זהו האדם השלם.

אבל אם אותו אדם לא שמר על נשמתו הקדושה בשעת ניסיון של כעס, אלא עקר אותה ממקומה והשכין במקומה את הסטרא אחרא, ודאי זהו אדם שמרד בבוראו ואסור להתקרב אליו ולהתחבר עמו. וזהו שנאמר "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּו [בכעסו]". שהרי טרף ועקר את נפשו על ידי רוגזו, והשכין בקרבו אל זר. ונחשב אותו אדם עבודה זרה.

ואם תאמר הרי רק לזמן מה הסתלקה ממנו נשמתו ואחר כך חזרה אליו? לא כך! שכיון שנעקרה נשמתו הקדושה ממנו וממקומה, ואותה הנקראת אל זר עשקה ותפסה את מקומה, הרי היא נאחזת בו ואינה מניחה אותו, עד שיטהר את עצמו ממידת הכעס על ידי שיזהר שלא יכעס עוד, וגם יקדש את עצמו בלימוד תורה שעל ידה ימשוך על עצמו קדושה. לפי ששונה טומאה זו של הכעס מכל הטומאות האחרות. לפי שכל גופו נטמא על ידה מבפנים ומבחוץ, וגם נפשו וכל כולו נטמא. ועל זה נאמר: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". כלומר התרחקו מהאדם אשר החליף את הנשמה בכעסו. כי על ידי כך נחשב הוא כבָּמָה של עבודה זרה. והמתחבר אליו נדבק גם הוא בטומאתו". עד כאן מספר הזוהר.

והרי דברי מהרח"ו בשם רבו האר"י ז"ל בספר "שער רוח הקודש": "הנה מורי ז"ל היה מקפיד בעניין הכעס יותר מכל שאר העבירות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה. והיה נותן טעם לזה, כי הלא כל שאר עבירות כל עבירה פוגמת אבר אחד. אבל מידת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה ומחליף אותה לגמרי. כי כאשר יתכעס האדם, הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו לגמרי ונכנסת במקומה נפש מצד הקליפה".

והוסיף עוד: "גם גורם היזק גדול אחר לעצמו. כי הנה אם עשה איזו מצוה גדולה אשר בסיבתה הייתה נשמה קדושה של איזה צדיק ראשון מעוברת בו בסוד העיבור לסייעו כנודע, עתה על ידי הכעס מסתלקת גם היא. באופן כי מי שהוא בעל כעס, כל ימי היותו במידה זו אי אפשר לו להשיג שום השגה [רוחנית], אפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו. לפי שהוא בונה וסותר מה שבנה בכל עת שכועס". וראה עוד שם את הנזק הנגרם למעשיו הטובים על ידי הכעס.

התבוננות בדברים חמורים אלה, אינה אמורה להביא חלילה את האדם לייאוש. שהרי בכעס ישנן דרגות דרגות. ואינו דומה אדם שמתעורר בלבו מעט כעס, לאדם השובר כלים בחמתו. ועל כולם מוטלת חובת העבודה להגיע לשלימות הנכספת. אולם גם הזקוק לתיקון רחב ומקיף לאחר שנכשל רבות במידת הכעס באופן קשה, לא יתייאש. אלא אדרבה, באמצעות ההתבוננות בדברים יחזק את עצמו בשאיפה להשקיע רבות בתיקון מידה קשה זו, שנזקיה כה רבים וחמורים, על פי העצות המובאות להלן, עד אשר ישוב למעלתו הראשונה כמבואר בזוהר הנ"ל.

 * * *

המתבונן באמור מבין מיד, כי בניגוד לתחושה הרווחת אצל הכעסנים המטילים מורא על סביבתם, כי הנזק הנגרם כתוצאה מכעסם פוגע בעיקר באנשים שסביבם, האמת היא שהנפגע העיקרי מהכעס הוא הכועס עצמו. ואכן, מחקרים מצביעים על העובדה שרוב החולים באחת המחלות הקשות ביותר, נושאים בלבם כעסים בלתי נסלחים. הכועס לאורך זמן ואינו מוכן לנסות לסלוח, בטוח כי בכך הוא פוגע במי שפגע בו, ואינו חש שמרירות וכעסים אלה השמורים בלבו, מכרסמים בו עצמו ומזיקים בעיקר לו. הן לבריאות גופו והן לנפשו.

בכוחה של התבוננות זו במגוון הנזקים החמורים שגורם הכעס לכועס עצמו, להוביל את האדם השפוי לסלידה מן הכעס ולתיעוב תכונה גרועה זו שבו. ומתוך כך תתפתח בו שאיפה עזה בכל נפשו ומאודו לסלק אותה ממנו לעד ולעוקרה לחלוטין מדפוסי התנהגותו בחייו. ומשהגיע לשאיפה זו, יכול הוא להתקדם צעד נוסף ולעבור ללימוד דרכי ההתבוננות הנכונה במקרים השונים אשר גורמים לו לכעוס, ובכך יצליח לנטרל את הסיבה לכעס, עוד בטרם יגיע לכדי כעס.

* * *

כדי להשתנות מטיפוס כעסן לאדם שליו ורגוע, המתייחס באיזון הנכון לכל מצב, מוטל על האדם להפנים שלשה יסודות הנוגעים להפרעות ולמצוקות השונות המביאות אותו לכלל כעס.

1. ראשית יחשוב ויתבונן בעובדה ש"אין אדם נוקף אצבעו [מקבל מכה קלה או נדקר באצבעו] מלמטה, אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה". כלומר, אין צער ולו הקטן ביותר הבא עלי, שלא נגזר קודם לכן למעלה שאקבל אותו. ואם כן, אין שום טעם לכעוס על האדם שציער אותי. שהרי אינו אלא כמו מקל בידי מי שאוחז בו מלמעלה. וכי אפשר לכעוס על המקל? הלא נגזר עלי לסבול סבל זה! ודווקא אני הוא שצריך לערוך חשבון נפש מה עלי לתקן כדי שלא יבוא עלי עוד סבל וצער כזה. ואם כך, מדוע אכעס? וכן אם מישהו לקח מה שחשבתי שמגיע לי, הרי הוכח שהדבר לא היה מגיע לי. שהרי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא". ואם כן אין לי שום סיבה לכעוס.

2. ועוד יהרהר ויחשוב: מה אני ומה חיי? מה בכך אם אמרו דבר שאינו לרוחי, או שלא מילאו את רצוני? וכי מי אני בכלל? מדוע נדמה לי שהכבוד והגדולה מגיעים לי ושהנני ראוי למילוי כל משאלות ליבי על ידי האחרים, עד כדי שהנני חש פגיעה בכבודי כאשר רצוני אינו מתבצע וזעם עולה בליבי? אולי באמת עלי להנמיך את רוחי הגבוהה ואת דרישותיי וציפיותיי מהאחרים? ויתבונן היטב בדברי המשנה באבות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך!... מאין באת? מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה". וככל שירחיק את עצמו מהגאווה ומההבנה המוטעית שכולם אמורים להתנהג רק על פי רצונו ולומר רק את המתאים לו, כך ייקל עליו להימנע מהכעס.

דעות שונות

רבים ממקרי הכעס מתעוררים בלב האדם כאשר הוא מגלה שחברו מבין אחרת ממנו ואינו מסכים לדעתו. עצה טובה להתגבר על הכעס בזמן כזה, היא ההתבוננות באותה שעה במאמר חז"ל: "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעתם דומה זה לזה". משפט זה לא נועד לומר את הידוע, שדעות בני האדם שונות זו מזו. אלא ללמד שכשם שאין בנמצא אדם הכועס על חברו רק בגלל שפרצוף חברו אינו דומה לפרצופו, אלא מבין שלכל אדם מראה שונה שאותו הוא קיבל, כך אין סיבה לכעוס על חברו בגלל שאינו מבין כמוהו ואינו מזדהה עם דעתו. שהרי אדם זה קיבל דעה אחרת. הלך החשיבה שלו שונה משלי, הוא רואה את הדברים באופן שונה לחלוטין מכפי שאני רואה אותם ורק טבעי הוא שהבנתו תהיה שונה מהבנתי...

להמחשת הדברים יש להשוות זאת לאדם המתקשר בטלפון לרופא השיניים שטיפל בו אתמול, אך טעה בהקשת הספרות והטלפון צלצל בביתו של פרופסור ללשון עברית. וכך מתנהלת השיחה ביניהם:

"שלום, בקשר לשורש שטיפלת בו אתמול. יש לי בעיה".

"אינך היחיד, אתמול פנו עוד וטענו שדברי לא הקיפו כראוי את כל בעיות השורש".

"דווקא הבנתי את ההסבר לאחר הטיפול, אבל השורש כואב".

"אני מעריך את האכפתיות מהנושא עד כדי כאב, אבל הנושא באמת מורכב".

"אז מה עושים? הפה כואב".

"דווקא התמקדתי בהרצאתי באותיות שורש האות סמ"ך ולא בשורש הפ"ה".

"על איזו הרצאה אתה מדבר?!"

"על איזה שורש אדוני מדבר?..."

האם כאשר יתברר למתקשר עם מי הוא שוחח, הוא ימשיך לכעוס על התגובה שאינה מתחשבת בבעייתו? הלא חברו הבין כל מילה במשמעות שונה לחלוטין ממנו, אף על פי שהמילים הן אותן מילים! וכיצד היה מקבל השיחה מבין את המשפט הראשון הנ"ל, אילו היה הטלפון מצלצל בביתו של גנן?!

כך אין לכעוס על הזולת שדעתו שונה משלנו. מוחו חושב אחרת והוא מגיע למסקנות שונות במה שנכון לעשות כעת. אכן, "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעתם דומה זה לזה".

יש לזכור שרק כאשר מדובר בחכמה האלוקית המתגלה בתורה, אין רשות לאיש לחלוק עליה, שהרי מדובר באמת היחידה שהיא מוחלטת. אבל בכל תחום אנושי, אך טבעי הוא ש"אין דעתם דומה זה לזה".

3. ובנוסף יפנים את ההבנה, שכל ענייני העולם כגון שיקולי כבוד, ממון, צבירת רכוש וכדומה, הכל בר חלוף. ואם כן אין להצטער צער גדול על אכזבה מדברים שאינם אלא זמניים ודמיוניים, ואין לכעוס על מי שגרם לאכזבה זו. שהרי אין כאן הפסד אמיתי המצדיק כעס. וכלשון ה"פלא יועץ": "שהכבוד והקלון וכל ענייני העולם הזה, הכל הבל הבלים מעשה תעתועים". ועוד, מאחר והם זמניים בעוד שנשמתו הינה נצחית, בוודאי שלא ירשה לעצמו שעניינים זמניים אלה יקלקלו את אישיות נשמתו ויגרמו לה נזק נצחי על ידי הכעס. ובפרט כאשר יזכור שכל מציאותם של אלו בעולם, אינו אלא כדי ועל מנת שיעמוד בניסיונות הזמניים הנלווים לכסף ולכבוד ולכל ענייני העולם, ובכך יבנה ויעצב לעד את אישיותו. ואם כן, בוודאי שיש להשתמש בהם להגשמת מטרתם הרוחנית. וכך יעמוד בכל ניסיון בעוז כראוי, מבלי לכעוס. 

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס