האות ג': הגמילה והאיזון של המספר 3

ערכה של האות ג' בגימטריה הוא שלוש, מספר המייצג את העיקרון שכל שני גורמים מנוגדים בבריאה, צריכים לגשר ביניהם ולהתאחד, כדי ליצור יצירה חדשה, מושלמת יותר. באותיות הקודמות, האות א' מסמלת אחדות מוחלטת השייכת רק אצל הבורא יתברך. האות ב' מסמלת את הפיצול והחלוקה שבעולם הנבראים. ואילו האות ג' מצביעה על הכח המחבר. על היכולת לגשר ולחבר בין שנים מנוגדים וליצור מהם יחידה אחת מושלמת, אשר היא בת קיימא יותר מכל אחד מהם בפני עצמו. על יסוד חשוב זה דיבר שלמה המלך כשאמר "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". וזהו סוד הנתינה הנרמזת באות ג', אשר היא הגורם השלישי הפועל בין שניים, בין הבעל לבין האשה, ומוליד אהבת אמת, וחיבור יציב ובר קיימא ביניהם.

משום כך כל אמירה ודאית נאמרת ג' פעמים, כדי להכריז על חוסנם וחוזקם של דברים שהם בגדר וודאות מוחלטת. הנה דוגמאות אחדות:

בקריאת המלאכים נאמר: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות".

וכן בהתרת נדרים: "מותרים לכם, מותרים לכם, מותרים לכם".

גם על מצות העלייה לרגל נאמר בתורה: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה'" שכן בפחות מכך לא יגיע האדם לקשר הראוי עם שכינת ה' השורה במקדש שבירושלים.

ובמדרש[1] אומר רבי יהושע בן נחמיה על הפסוק: "הלא כתבתי לך שלשים", שכל מה שניתן לישראל בא בשלוש:

תורה משולשת – תורה, נביאים, וכתובים.

משנה (התורה שבעל-פה שיש לשננה) משולשת – תלמוד, הלכות, ואגדות.

האחים שהוציאו את ישראל ממצרים שלושה הם – משה, אהרון, ומרים (ובזכותם קיבלו במדבר מן, מים, וענני כבוד).

תפילה משולשת – ערב, בוקר, וצהריים.

קדושה משולשת – קדוש, קדוש, קדוש.

ישראל משולשין – כהנים, לויים, וישראלים.

שלשות אלה באות לבטא את החוסן והחוזק שבכל הנמצא בישראל.

עיקרון זה של החוסן והחוזק שבמשולש, טמון בכוח הנתינה והגמילה שבאות ג'. הגמילה מהווה גשר המעביר את הממון שביד הנותן ליד העני. לכן החסד הוא אחד משלושת העמודים הרוחניים שהם סוד קיומה וחוסנה של הבריאה, כמבואר במשנה: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים."

מאותה סיבה המילה "גשר" פותחת באות ג' (מלבד המבואר לעיל שהאות ג' מבטאת פריסה ממעל). לפי שהגשר הוא הגורם השלישי, המחבר בין שתי גדות הנהר. ונמצא שהוא 'שטח יבשה' נוסף, המחבר בין שני צדדי היבשה ומעביר מצד לצד את החפץ בכך.

גם במבנה הספירות: חסד – זרוע ימין, גבורה – זרוע שמאל. ואילו החזה הוא ספירת תפארת, המחבר ומגשר בין שניהם. ספירת תפארת היא הספירה השלישית בסדר שבע הספירות התחתונות.

וכן הוא בשלושת האבות: אברהם – חסד, יצחק – גבורה, ואילו יעקב שהוא הבחיר שבאבות, תפארת. לפיכך ממנו דווקא נולדו י"ב שבטי ישראל.

ובזה יובן סוד מאמר חז"ל "שלושה שותפים באדם – הקב"ה, אביו, ואמו". האב והאם נותנים חומרים שונים מהם נוצר האדם, אולם המגשר והמאחד בין חלקים אלה הוא הקדוש ברוך-הוא, על ידי שנופח בהם נשמה.

תכונת הגישור של ה-ג' ניכרת גם בתכונותיו של עם ישראל. שלושת המאפיינים של עם ישראל הם: "רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים". אך הנה תכונת הביישנות גורמת למעצור בפעולת תכונת הרחמים, השואפת לפעילות תועלתית. הגישור נוצר על ידי התכונה השלישית: גמילות החסדים, היא התכונה המאזנת את האדם ומביאה אותו להעניק מתוך עדינות נפש.

זאת ועוד. ערכה המספרי של האות ג', שלוש, מרמז שמעלת הנתינה לדל גבוהה יותר כאשר הנותן אינו נותן ישירות למקבל אלא באמצעות אדם שלישי, באופן שזה לא יודע למי נתן, וזה אינו יודע ממי קיבל. מסר זה מתבטא גם בכך שהאות ד' מפנה את גבה לאות ג', ואינה רואה את פני הגומל המעניק. לפי שרצוי שהדל לא יראה ולא יידע מיהו הגומל עימו חסד.

חשיבות הנתינה בסתר ושמירה על כבוד העניים

רבותינו ז"ל הקפידו מאד לנהוג בעצמם למעשה על-פי עיקרון זה, עד כדי מסירות נפש שלא להלבין את פני הדל. כגון המסופר בתלמוד[2] על מר עוקבא שהיה רגיל בכל בוקר לשלשל ארבעה זהובים אל מפתן דלת שכנו העני. יום אחד אמר העני – אראה מיהו התומך בי. באותו יום היתה אשתו של מר עוקבא עימו, וכשהרגישו שהדלת עומדת להיפתח על ידי העני פתחו במנוסה. העני רדף אחריהם לגלות מי הם. נכנסו לתנור שהיה גרוף מגחלים, והיו רגלי מר עוקבא נכוות מהחום. אמרה לו אשתו: הרם רגליך והניחם על רגלי. חלשה דעתו של מר עוקבא: האם מעלתה גדולה משלו, שהיא אינה נכוות? אמרה לו: אני נמצאת בבית והעניים הרעבים מקבלים ממני מזון ואוכלים מיד, ואילו אתה אין בידך לתת להם אלא ממון, ועד שמשביעים רעבונם חולף זמן.

ממשיכים חז"ל ושואלים בתלמוד: מה פשר הקפדה זו כל כך על כבוד העני עד כדי שנכנסו לתנור לוהט ובלבד שהעני לא יראה אותם? לפי שלמדו מדברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ומנין לנו? מתמר, שנאמר "היא מוצאת [להישרף]", ואם לא היה יהודה מודה מעצמו, היתה נשרפת ולא מגלה את מעשהו כדי שלא לביישו.

במספר שלוש שבאות ג' נרמזת גם הגמילה החשובה ביותר שקיבל האדם, בעצם היווצרותו על ידי שלושת השותפים שבו - הקב"ה, אביו ואמו. ושלושתם ממשיכים לגמול, לתת ולהעניק לו גם בהמשך חייו.

ביאור המילה גמילה

כל מתן צדקה, ואפילו נתינה חלקית, כלומר נתינה שאינה פותרת לחלוטין את בעיית הזולת, אף היא בגדר נתינה. אולם ביאור המילה גמילה הוא גם לשון נתינה וגם לשון הבשלה, יציאה וסיום. לפי שהחסד השלם עם הדל הוא כאשר גומלים אותו מהצורך בחסד. כגון על ידי שמסייעים למובטל למצוא מקור פרנסה ואינו נשאר תלוי בכספי הצדקה שקיבל דרך קבע. וכמו שכתב הרמב"ם[3] בהסבר מעלות הצדקה לפי סדר חשיבותן:

"שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאול. ועל זה נאמר[4] "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך", כלומר החזק בו שלא יפול ויצטרך.

פחות מזה: הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצווה לשמה: כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה. ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע לנהוג בה כשורה כחנניה בן תרדיון.

פחות מזה: שידע הנותן למי יתן, ולא ידע העני ממי לקח. כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר, ומשליכין המעות בפתחי העניים. וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא, אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.

פחות מזה: שידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן. כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן, ובאין העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להן בושה.

פחות מזה: שיתן לעני בידו, קודם שישאל.

פחות מזה: שיתן לו כראוי ליתן לו, אחר שישאל.

פחות מזה: שיתן לו פחות מן הראוי, בסבר פנים יפות.

פחות מזה: שיתן לו בעצב.

גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפילה, ואחר-כך מתפללים. שנאמר 'אני בצדק אחזה פניך'".

וביאור הדבר: גמילה פירושה ניתוק מתלות; ומאידך, גמילה פירושה גם נתינה לנזקק התלוי באחרים, ולכאורה הם שני הפכים. אולם המתבונן יראה כאן נפלאות: דרך העולם שהקטן מקבל ממי שמגדלו, עד שגדל (פירוש המילה גדל: ג' דל. גומל דל[5]) ונגמל מהתלות בגומל לו. לדוגמה: פרי. הפרי הקטן אינו גדל מעצמו אלא מקבל מהעץ, ומתמלא וגדל, עד שמגיע לגודל הראוי לו ואז נגמל וניתק. כלומר, הגומל הוא הנותן וממלא, וגמילה היא הניתוק הבא לאחר גמר המילוי. נמצא שתהליך המילוי והנתינה הוא עצמו הגורם לניתוק מהממלא. ומשום כך מושגים הפוכים כמו 'מילוי' ו'מילה' (כמו ברית-מילה. חיתוך וניתוק) הם מאותו שורש. שכן המילוי גורם למילה ממנו. ובמילים אחרות, הגומל בשלימות גורם לגמילה ממנו.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.