האות ד': הדל – למי הוא זקוק?

בהקדמת הספר "יסודי הדעת" העיד המחבר הרב משה רוזנשטיין, ראש ישיבת לומז'ה:

"שמעתי מפי הגאון רבי אליעזר גורדון ז"ל אשר היה אב בית הדין ור"מ דישיבה טעלז, שקיבל איש מפי איש: כשיצא לאור ספר 'מסילת ישרים', והמחבר כבר לא היה בעולם, כאשר קרא הגר"א את דברי הספר הזה, אמר: 'אור גדול יצא בעולם'. ולמד אותו בעל פה מאה ואחת פעמים.

ואמר שברוב הספרים הספר יותר גדול מן המחבר, אבל בזה הוא מכיר היטב שהמחבר היה הרבה פעמים יותר גדול מן הספר, ואם היה המחבר עדיין בחיים, היה הולך ברגליו אליו [מוילנא שבליטא לפאדובה שבאיטליה, מקום מגורי הרמח"ל] לשמוע ממנו חכמתו."

דל מלשון דליל – שאינו סמיך בהרכבו או עבה בהיקפו, ומלשון מדולדל – שהתדלדל וירד ממצבו כלפי מטה. שכן הגדרת גמילות החסד אינה דווקא עם העני החסר ממון, או האביון האובה למעט מחיה (ומצבו גרוע מן העני). מצות חסד שייכת בכל מי שדל, כלומר ירוד, דליל או מדולדל במשהו, הן אם הוא דל וחלש בגופו כתוצאה ממחלה, גיל, או מכה, הן אם הוא דל בחכמה ויש ללמדו, והן אם הוא דל בממונו אפילו רק יחסית למצבו הקודם, ושרוי עקב כך במצוקה. בכל מקרה על בעל היכולת באותו תחום לחוס עליו, לסייעו ולרוממו. חסד – חס ד'.

כאמור לעיל, פני האות ד' מופנים לכיוון ההפוך מהאות ג', להורות לגומל החסד שיתן בצנעא לפי שהדל בוש לקבל, ומחזיר את פניו מן הנותן. וכלשון הירושלמי "מאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאיסתכולי באפיה [ – מי שאוכל את שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפני הנותן לו]". אולם עוד מסר יש בזה לעשיר: דע כי הדל מפנה את פניו אל האות ה', שהיא אות העולם-הזה, לפי שנצרך הוא לסיוע ממשי בצרכי העולם-הזה – מזון, לבוש, מקום מגורים וכדומה. לכן אל תסתפק במילות עידוד ונחמה ובאיחולים שיעזרוהו מן השמים... אלא עזור לו בגשמיות ממש.

ומהיבט אחר, האות ד' מפנה את פניה אל האות ה' – אותה האות משם הוי"ה, שבה נברא העולם. לרמוז לעני המחזר על הפתחים, ולכל הנזקק לאחרים, כגון להתקבל למקום עבודה, כי על אף השתדלותו לחזר על פתחי נדיבים, או להתרצות למעביד שיקבלו לעבודה, אל ישים מבטחו בהם לחשוב שהם קובעי פרנסתו. אלא יזכור תמיד כי הבורא יתברך הוא הזן ומפרנס אותו, ו"אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה".

בהפניית האות ד' את פניה כלפי האות ה', טמון גם מסר של נחמה וחיזוק לדל הסובל בעולם-הזה. וכלשון מדרש "אותיות דרבי עקיבא": "מפני מה פניו [של ד'] נתונין כלפי ה'? מפני שכל מי שהוא דל בעולם-הזה, עשיר הוא לעולם-הבא".

ב-"ספר הבהיר", המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה, מבואר שהאות ד' מורכבת משני ווי"ן, האחת עומדת זקופה והאחת שוכבת, וערכן של שתיהן יחד בגימטריה הוא שתים-עשרה. להורות כי על-פי טבע הבריאה גם מצבם של ישראל תלוי בשנים-עשר המזלות. אלא שבאמצעות התורה והמצוות שבידם, יכולים הם להתרומם (ד' מלשון דְּלִיָּה, וצורתה כמנוף) אל מעל המזל ולהפעיל את הארת האות ג' הסמוכה שתגמול עימהם שפע טוב על מעשיהם הטובים – גם בניגוד למזל. וזהו האמור בתלמוד "אין מזל לישראל".

אותיות ד' ו-ר' – דמיון ושוני

האות ד' והאות ר' קרובות זו לזו הן בצורתן, והן במהותן, זה דל וזה רש. אלא שבצורת האות ד' מצטרפת האות י' אל האות ר' ומתחברת אליה. להורות, שאם הרש מרכיב ונושא על גבו את האות י' הרוחנית, כלומר שמתייחס לדלותו החומרית במבט רוחני, לפי שיודע מה עיקר ומה טפל בחיים, ובטוח הוא שהבורא יתברך שבראו, בודאי אוהבו ועושה הכל לטובתו; ועל ידי התבוננות רוחנית זו מתרומם באהבה ובשמחה בעבודת ה', ודבק בבוראו ובמצוותיו, זוכה לבסוף שהאות ג' הסמוכה ל-ד' תפעל בו לגמול עימו ולרוממו עד שיהיה דלוי ומוגבה גם בגשמיות, בבחינת הכתוב "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי".

זאת ועוד. המילה "אחד" והמילה "אחר" דומות בצורת כתיבתן זו לזו, אך שונות בקיצוניות בביאורן. המבדיל ביניהן הוא תוספת האות י' הרוחנית על גבי האות ר' – אותה י' ההופכת את ה-ר' ל-ד'. לפי שהמחנך את עצמו לחוש רגשות אהבה ואחווה כלפי הדל, ומעניק לו כרצון הבורא, הרי הוא אח–ד'. כלומר, אחיו של הדל. ונעשה מאוחד עימו בבחינת הכתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". "אחד" בגימטריה שלוש-עשרה, וגם "אהבה" בגימטריה שלוש-עשרה. להורות שעל ידי האהבה שאוהבים ישראל זה את זה כמצוות התורה, נעשים כאחד, וזוכים בכך להנהגת ה' יתברך עימהם בשלוש-עשרה מידות של רחמים. גם מניין האותיות של שמות האבות: "אברהם, יצחק, יעקב" הוא שלוש-עשרה. וכן מניין אותיות שמות האמהות: "שרה, רבקה, רחל, לאה". וכשמצרפים את מניין אותיות שמות האבות והאמהות יחד, הרי מניינם עשרים ושש, כמניין שם הוי"ה.

לעומת זאת, האות ר' מבטאת מצדה השלילי את הרשע, הוא הרש - ע'. כלומר, הוא רש מלהסתכל בעין השכל והאמת על החיים ותכליתם. והנה, המתעלם מדלותו של אחיו ואינו מתייחס אליו באחווה, במקום אח - ד', הרי זה נעשה אח - ר'. כלומר אח ר'שע. ואם הוא גם מתעלל בו בפועל הרי: אכזר. לפי שהאות ח' העדינה מתחלפת באות כ' הקשה בהגייתה והממעטת (כלומר, המילה "אך" בתורה משמעותה מיעוט וצמצום), ומצטרפת גם אות הפעילות האות ז' אל האות ר' והרי זה אכ-זר. אך-זר, שרק זר הוא כלפיו. כאמור, מה שיוצר את ההבדל בין אח-ד לבין אח-ר הוא, שהראשון נושא את האות י' הרוחנית על עצמו והוא בעל מידות טובות ויראת שמים.

"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"

 כאשר מבקש היהודי להכריז על אמונתו באל אחד הוא אומר את הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". ומאידך נאמר בתורה: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר". המילה "אחד" שבפסוק הראשון נכתבת בתורה עם אות ד' רבתי (ד' גדולה). גם האות ר' שבמילה "אחר" שבפסוק השני כתובה בתורה ב-ר' רבתי. הדגשה זו נועדה להזהיר שלא להחליף חלילה ולטעות בין האותיות ד' ו-ר', שהרי משמעות החלפה כזו כאן, נוראה.

משום כך כאשר נכשלו ישראל בחטא העגל, אמר הקדוש ברוך-הוא למשה בהר סיני: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ". ברובד הרמז מסתתר כאן ההסבר למשה מדוע עליו לרדת מן ההר ומגדולתו הרוחנית: כי שִׁיחֵת "עמך" וקלקל באותיות "ר-ד", על ידי שהחליפו את ה-ד' שבמילה 'אחד' ב-ר' שבמילה 'אחר'. לפיכך כשהוכיח משה רבינו את ישראל לפני מותו נזף בהם במילים: "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". במילים "דר תהפוכות" הוכיחם על חטא העגל, שהפכו את אותיות "דר" ויצרו מצב שלילי ביותר, של עבודה זרה, ולכן: "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". 

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.