האות ד' על פי הסוד – כאשר הדל נדלה

ערכה המספרי של האות ד' הוא ארבע, והיא מייצגת את הדל המקבל. שהרי בניגוד לשלושת צלעות המשולש בו כל קו מחובר לכולם ומשמש כנותן ומעביר מנקודה זו לנקודה זו (ומשום כך ערכה המספרי של ג' הוא שלוש), בארבע צלעות הריבוע שנוצר מהגימטריה של האות ד', נותרת מכל צד צלע אחת שאינה מחוברת לנקודות הצלע שממולה ודומה היא בכך לדל בודד.

בערכה המספרי, ארבע, מבטאת האות ד' גם את דלותו של העולם הגשמי בהיותו מוגבל בארבע רוחות – מזרח, מערב, צפון, ודרום, בניגוד למרחבי המימד הרוחני האין סופי.

דלות זו נרמזת הן בערך המספרי של האות ד', ארבע, והן בשני קווי האות ד', המאוזן והמאונך, המבטאים התפשטות מוגבלת זו לארבע רוחות העולם.

מאידך, רק באמצעות ניסיונות העולם-הזה החומרי והמוגבל, יכול האדם להתרומם לגבהים רוחניים שלא יוכל להשיגם בעתיד בהיותו בעולם-הבא. וכעצת החכם באדם בספר קהלת: "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה". וכן העידו דיבוקים (רוחות נפטרים שנכנסו בבני-אדם) לאחר שניבלו פיהם בהיותם רוחות ונשאלו על ידי העומדים שם הכיצד מסוגלים הם לכך לאחר שנפטרו והם בעולם האמת ומודעים לחומרת הדבר? והשיבו שרק בהיותם בתוך גוף בעולם-הזה יכלו לתקן מידותיהם, לפי שהגוף החומרי משמש ככלי מלאכה לעיצוב הנשמה שבבואה לעולם-הזה היא בבחינת חומר-גלם רוחני. ומכיון שבעולם-הזה הרגילו עצמם להיות כעסנים ולנבל את פיהם, וכך עזבו את העולם-הזה מבלי שתיקנו את מידותיהם, כאלה הם לעד.

נמצא ששתי בחינות העולם-הזה – מוגבלותו מחד, בבחינת דלות, ומאידך יכולתו לרומם את האדם לגבהים רוחניים בבחינת דליה – נרמזו באות ד'.

האות ד' על-פי הסוד

על-פי הסוד, בסדר ארבע עולמות אבי"ע, העולם הרביעי הוא עולם עשיה בו נמצא היקום הגשמי הדל יחסית לשלושת העולמות הגבוהים: אצילות, בריאה, יצירה. עולמות אלה מתוארים בתורת הקבלה כהשתלשלות ההולכת ויורדת מעולם האצילות הגבוה אל עולם העשיה, כאשר כל עולם מקבל לעצמו מהארת העולם שמעליו ומשפיע לעולם המשתלשל ממנו. ורק העולם הרביעי הדל, הנמוך והאחרון, ביחס אליהם אינו אלא בבחינת מקבל.

במבנה הספירות האות ד' מכוונת כנגד הספירה האחרונה, ספירת מלכות הדלה, שאין לה כלום משלה. וזאת מלבד היותה מכוונת כנגד הספירה הרביעית היא ספירת חסד, כמבואר לעיל.

בהקדמת הזוהר הקדוש מבואר שהמכוון כראוי באות ד' שבמילה "אחד" שבפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וממליך במחשבתו באותה שעה את ה' יתברך בארבע רוחות העולם ולמעלה ולמטה, זוכה על ידי כך להשפיע שפע גבוה ונכבד לאותה ספירה ולאותו עולם שהאות ד' מייצגת אותן (ספירת מלכות הדלה, והעולם-הזה הנמוך, שבעולם העשיה הרביעי). ומבאר הזוהר שהדבר נרמז על דרך הסוד בפסוק:

"יִקָּווּ הַמַּיִם [מים בבחינת השפע הרוחני היורד ומחיה] מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם [שמים הם מקור השפע היורד] אֶל מָקוֹם אֶחָד [אל מקום מסוים במילה אחד, היא האות ד' שבה] ותראה היבשה [ואז תתגלה בתפארתה האות היְבֵשה והדלה מטבעה, לפי שאין בה משלה. כלומר שגורם בכך לדילוי והרמת העולם, במקום דלות]".

ולכן האות ד' של המילה "אחד" כתובה באות גדולה. ולאחר שהוריד האדם את השפע לעולם בפסוק שמע ישראל, כשממשיך ואומר מתוך התבוננות וכוונה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא מפעיל את אותו שפע בעולם להיטיב, בבחינת הכתוב בפסוק אחר-כך "ויקרא אלהים ליבשה ארץ". שבכוח אמירה זו שאומר האדם, נותן הבורא כוח פוריות באדמה היבשה להיות בבחינת ארץ, להצמיח אילנות, ענפים ופירות.

ועוד הרחיב הזוהר שם בסודות נפלאים ועמוקים מאד הטמונים בפסוקים.

האות ד' – אחת משבע האותיות הכפולות

האות ד' היא אחת משבע אותיות בג"ד כפר"ת הכפולות, כלומר שיש בהן אות רפויה ואות דגושה (כמבואר לעיל באות ב'). האות הרפויה מצד החסד ומבטאת את הרך והנעים, ואילו האות הדגושה מצד הגבורה ומבטאת את הקשה והחזק.

בספר יצירה נכתב על האות ד': "המליך אות ד', וקשר לו כתר, וצר בו מאדים בעולם, ויום ג' בשנה, ואוזן ימין בנפש". ועל-פי המבואר בתחילת הדברים שם, המליך אות ד' בחכמה. כלומר ששורש חכמת האדם נעוץ באות ד'. לפי שהחכמה היא הדולה ומרוממת את האדם מעל כל בעלי החיים ומבדילה אותו מהם, ביכולת דיבורו ובדרכי חשיבתו. מאידך, האוויל חסר החכמה, יורד, מתדלדל ומתדרדר. ויותר מכך, אדם המשתמש בחכמה האנושית לרעה, מסוגל להזיק לעצמו ולכל הבריאה בעוצמה ובהיקף ששום בעל חיים אינו יכול להגיע אליהם. גם אדם זה נקרא 'אוויל'. וכלשון ספר יצירה: "תמורת חכמה, איוולת".

ביאורי מילים שהאות ד' מופיעה בהן

מכיון שמהות האות ד' היא יציאה ובליטה החוצה, כפילותה יוצרת את המילה דד. לפיכך הקופץ בעקירת רגליו יחד נקרא מדדה. האבר היוצא ובולט מצד האדם נקרא יד. והמשליך אבן למרחק נקרא מיידה.

אדם הנחלק ונפרד מחברת אנשים ויושב עם עצמו, הרי הוא פעל תחילה באמצעות האות ב', אות החלוקה. ומכיוון שעתה נמצא הוא מחוץ לחברה, כבולט ומזדקר החוצה (דד), הרי זה יושב בדד. גם במילה "נבדל" ובמילה "לבד" מופיעות אותיות "בד" (מלשון בדי אילן, ענפים שנחלקו מהעץ) בצמידות. אלא שהבודד, קיצוני הוא בהתבדלותו מהחברה, ולפיכך האות ד' כפולה בו.

אמנם ישנה אות נוספת המבטאת בליטה ויציאה החוצה, אלא שבליטתה חדה ועוקצנית, הלא היא האות ק'. בתורה נאמר: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ". ההבדל בין קוץ לדרדר: קוץ מלשון קצה, והוא החוד הדוקר, לפי שכולו קצה (ושונה הוא בכך ממשטח, לו ישנם כמה קצוות, וממילא הוא קהה). ואילו הדרדר הוא הצמח הנקרא כך משום שהוא דל (ד') ורש (ר'), לפי שאין בו תועלת. וכפילות ה'דר' מורה על ריקנותו המוחלטת, כיוון שבצמיחתו בשדה האדם לא רק שאינו מועיל, אלא עוד מצריך עמל בסילוקו להכנת השדה לזריעה.

מצבו של הדל טוב יותר מהרש, שעליו נאמר "וְלָרָשׁ אֵין כֹּל". שהראשון דליל בלבד אך יש לו משהו – והשני רש לחלוטין. (וכן: זה יש לו תוספת י' על גבו, וזה חסר אותה, כמבואר לעיל). לפיכך, היורד מדרגה נמוכה לדרגה נמוכה עוד יותר, נקרא מדרדר, שיורד ממצב ה-ד' למצב ה-ר'.

ביאור ההבדל שבין האות ד' לבין האות ק' מבהיר, מדוע עצם בולט (ד') אשר הוא צר בהיקפו (ק'), נקרא בשם "דק". ולעומת זאת, כאשר מדובר בראשו הצר (ק') של עצם בולט (ד') רחב יותר, אשר הולך ונעשה צר כלפי מעלה, הרי ראש צר זה נקרא בשם "קדקד". כלומר, קצה הרוחב של קצה הרוחב.

* * *

נמצא שבאות ד' טמון כוח היציאה מחוץ לממוצע הרגיל. הן כלפי מעלה בבחינת דליה והן כלפי מטה בבחינת דלות. כוח זה שבאות ד', לדלות מכאן ולדלדל מכאן, פועל הן בחכמה ובכל מעלה רוחנית, כגון התמודדות עם יצרים, והן בפרנסה ובכל עניין גשמי, כגון בריאות, מגורים ונוי.

האות ד' בשם האדם

מן האמור עולה, שכאשר האות ד' נמצאת בשמו של אדם, ובפרט אם היא בתחילת שמו, מקבל הוא באמצעות שלושת צינורות השפע הרוחניים הזורמים בה (בצורתה, במספרה, ובאופן הגייתה) יכולת התרוממות אל מעל הממוצע, הן ברוחניות והן בגשמיות. וכן מקבל הוא חכמה וכושר ארגון, סמכות ודבקות במטרה. אדם כזה נוטה בקלות לאופטימיות והוא מלא שמחה.

נמצא שאם בוחר הוא לנתב את חכמתו ואת יכולתו לצאת מהרגיל ומהממוצע, לביצוע פעולות מרוממות וטובות על-פי תורת בוראו, ועובד על תיקון מידותיו בעוצמה, באמצעות שאיפה תמידית להתרומם מבלי להסתפק ברמה רוחנית רגילה וממוצעת (ואמנם מבצע זאת בהדרגה צעד אחר צעד בהדרכת תלמיד-חכם) עולה הוא לגדולה, הן רוחנית והן גשמית, והוא שרוי תמיד בשמחת חיים פנימית וחיצונית.

אמנם מאידך, עלול הוא להתפתות למעשים שליליים ולהפעיל את חכמתו לירידה אל מתחת הרגיל והממוצע. עוד מסוגל הוא לרדת בקלות לתחושת נחיתות ולרגשות קשים מודחקים, ולבצע עקב כך פעולות מוזרות, בלתי הגיוניות ובלתי מובנות. שכן אם לא ישתמש בעוצמה הטמונה בו ולא ינתבנה להתרומם לגבהים ולפעול בפעילות חיובית של מעשים טובים, לימוד תורה ותיקון המידות, חוסר היציבות שבתנודות נפשו מעלה ומטה עלול להוציאו מהעולם. שהרי כאמור, ביכולתו של כל שורש רוחני שבכל אות להפעיל פעולות חיוביות או להצמיח פעולות שליליות. כוח הבחירה ניתן לאדם, והוא הקובע כיצד יפעל ומה יצמיח כל שורש.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.