האות ה’: אות הפוריות והעדינות המיוחדת

כאמור, באות ה' טמון כוח ההוצאה מהכוח אל הפועל ולכן גם יכולת הפוריות והילודה. אולם משום היותה מיוחדת מכל חברותיה בעדינות הגייתה, האות ה' היא גם אות הנעימוּת והעדינות המיוחדת, והרכות האצילית. וגם באלה מבטאת היא את האשה.

לכן כאשר בלשון הקודש מבקשים לציין דבר מיוחד, מציבים את האות ה' בתחילת שם העצם. הלא היא ה' הידיעה.

יום הששי

"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי'. ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך-הוא עם מעשי בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלין את התורה, אתם מתקיימין. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

כלומר, ה"א הידיעה שבמילים "יום השישי" שבסיום פרשת בריאת העולם-הזה, נועדה לרמז על היום השישי הידוע, הוא השישי (ו') בסיון שניתנה בו התורה. לפי שקבלת התורה ושמירתה על ידי ישראל הוא התנאי לקיום העולם, כי הרי זוהי תכלית הבריאה. ואם התכלית לא תתקיים, אין טעם בקיום הבריאה.  ולכן כל המילים המשמשות להצבעה המייחדת אדם או קבוצה, כגון: הוא, היא, הם, הן – פותחות באות ה'.

ומכיוון ששורש מציאותה של העדינות המיוחדת בעולמינו טמון באות ה', לכן האשה המיוחדת מטבעה בעיקר בעדינותה, ברכותה ובנעימותה, קיבלה את האות ה' בשמה – בנוסף לאותיות 'אש', בעוד האיש קיבל את האות י' בשמו (וראה עוד על כך להלן).

מאותה סיבה, אות ה' הבאה בסוף שם עצם הופכת אותו מזכר לנקבה. כגון: ילד – ילדה, נער – נערה, מלך – מלכה.

גם כוח הילודה הנשית טמון, מטעם זה, בהארת האות ה'. ולכן אברהם ושרה נפקדו רק לאחר שניתנה האות ה' בשמם. כמבואר בזוהר הקדוש: "אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. ובכל מקום הה"א עומדת [מיועדת ומסוגלת] לתולדות ולפירות. ועל כן השם [שהשתנה לאברהם] גרם".

על אף שישנן אותיות נוספות שהן בבחינת 'נקבה', נחשבת האות ה' למיוחדת שבהן משום כוחה הייחודי בפריון וילודה, עד כדי כך שהזוהר הקדוש מעמידה בראש האותיות הנקביות, ומציין שהן מקבלות את כוחן ממנה. הזוהר אף מכנה אותה בתואר "היפה בנשים". "נשים" אלו הן כל האותיות הנקביות. אך האות ה' – יפה בנשים: "בנשים – אותן האותיות שהן בבחינת נקבות. ומי היא [היפה בנשים]? האות ה', שהרי היא התפשטות והיופי של הכל, להזין ולחלק מנות לכל המחנות העליונים שלה".

אות הפרנסה

גם סוד הפרנסה, היבול והצמיחה, שאף הם בבחינת פריון וילודה, טמון באות זו. וכדברי הזוהר: "אין בכל האותיות מסוגלות להוליד חוץ מהאות ה'. אות זו מתוקנת לעשות פירות וצמחים יותר מכל שאר האותיות ובגין כך היא פתוחה מכל הצדדים". משום כך מדגיש ספר הזוהר עד כמה חשוב להיזהר ולדקדק בהגיית האות ה' שבברכת המוציא לחם מן הארץ – "כי הלחם נמסר בידי האות ההיא". כלומר, לא רק פוריות האדם, אלא גם פוריות האדמה ופרנסת האדם, קשורים באות זו. וכשעוסק האדם בשבחו של הבורא בברכת "המוציא לחם מן הארץ" ומדקדק בהגיית האות ה' שבמילת "המוציא", מוריד בכך לעצמו ולעולם שפע ברכה ופרנסה.

סוד זה שבאות ה' נרמז בפסוק: "הֵא לָכֶם זֶרַע". פשט הפסוק עוסק בדברי יוסף לעם המצרי בשנות הרעב. אולם ברובד העמוק יותר נרמזה כאן מהות האות ה', כאומר: "האות ה"א לכם, זרע!". כלומר זוהי תכונתה, שפע פריון בילודה ובפרנסה.

המרומם על כל ברכה ותהילה

שכן יש לדעת, שכאשר האדם מברך ואומר: "ברוך אתה ה'", בודאי אין הכוונה בברכה 'לאחל' עניין כל שהוא לבורא, כאדם המברך את רעהו בברכת רפואה ופרנסה. שהרי הוא יתברך שלם בכל שלימות ומרומם מעל כל ברכה. גם אין לומר שהמילים "ברוך אתה" הן מלשון שבח ותהילה. אלא שורש המילה 'ברכה' הוא ב.ר.כ. והוא מלשון תוספת וריבוי. כמו "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ" "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְך" שבודאי אין הכוונה בהם לתהילה ושבח כלפי הלחם ופרי הבטן, אלא לשפע תוספת וריבוי, בפרנסה ובילודה.

ומברכים בלשון זו – "ברוך אתה ה'", לפי שקבע הקדוש ברוך-הוא בטבע הבריאה שבכוח דיבורו של נזר הבריאה, האדם, המביע את הכרתו בעובדה שמקור השפע היורד לעולם הוא הבורא יתברך ולא "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" – לחבר עצמו באותה שעה ועימו את כל ישראל, לאור האין-סוף ברוך-הוא, ולהוריד בכך שפע רב לעצמו ולעם כולו.

המילים: 'ברוך אתה ה'', ביאורן 'מוריד השפע אתה ה''. כלומר, אתה הוא מקור כל השפע הטוב היורד לעולם בכל התחומים. אתה, אשר הנך אדון הכל, בעבר בהוה ובעתיד. בכתיבת שם הוי"ה מסתתרות שלושת המילים: היה, הוה, יְהֵוֵה. ומבטאים את שם הוי"ה בלשון אדנות, "אָדֹנָי", לומר שאתה הוא אדון הכל, מלך העולם, בורא פרי העץ, או פרי האדמה. וכך בכל ברכה.

ובזה יובן ולו במעט, נוסח הבקשה בחיזיון הנשגב עליו העיד הכהן הגדול והתנא הקדוש רבי ישמעאל בן אלישע, שזכה לו ביום הכיפורים בהיותו בקודש הקדשים, כמסופר בתלמוד:

"תניא. אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא [במילים ובשמות אלו טמון משל מרומם להתגלות גבוהה מאד. שהרי ה' יתברך אינו גוף ואין לו דמות הגוף] ואמר לי 'ישמעאל בני, ברכני'. אמרתי לו: 'יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין'. ונענע לי בראשו".

בחיזיון אדיר ומפליא זה, תמוהה במיוחד הבקשה: "ישמעאל בני, ברכני". וכי ה' יתברך נזקק לברכה? מלבד זאת, הרי לאחר בקשה זו התפלל רבי ישמעאל לפניו וביקש על ישראל ולא ברכו? ומה פשר ההסכמה שבנענוע הראש (לשון זו נכתבה כמובן על דרך המשל, לבטא שביעות רצון והסכמה)?

אלא "ברכני" פירושו: עשה ששפע ברכתי ירד אליכם על ידי דיבורי תפילתך. ולשון "ברכני" כאדם האומר לחברו 'הפעילני' למענך. שהרי כך חקקתי בבריאה, שהידבקותכם בי על ידי דברי ברכתכם תוריד ממילא שפע טוב אליכם. כאדם רווי בשמים השמח בטובת האחרים, וחפץ שיהיו בקרבתו רק למען יתענגו מבשמיו, כך, להבדיל, ה' יתברך שמח על הדבקים בו ונהנים מטוב אוצרותיו, ובכך מגיעים לשלימות תכלית בריאתם. ולא רק זאת, אלא הקירבה ל-ה' על ידי אמירת ברכות ותפילות בכוונה – חובה היא לטובתו של האדם. וזהו שנצטווינו בפסוק "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם", וקיבלנו בביאור הפסוק: "איזוהי עבודה שבלב [כלומר באיזו עבודה הלב תופס את המקום המרכזי]? הוי אומר זו תפילה". ואם חולף זמן והאדם אינו מתפלל לבוראו מעומק הלב, מעוררו ה' יתברך לכך בדרכים שונות, כתינוק הישן זמן רב שינה עמוקה ואינו יונק מאמו, והיא מקיצה אותו בדרכים שונות עד שיתעורר וינק ממנה, לטובתו. משום כך כשיצאו בני ישראל ממצרים וחדלו להתפלל מעומק הלב כפי שהתפללו בעת השעבוד, הביאם ה' יתברך למצוקה ליד ים-סוף בבחינת המשל הכתוב בפסוק: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע", עד שצעקו, ובכך שבו לדבקותם באור האין-סוף, לטובתם. וזהו יסוד גדול ועצום בחיי אדם שרואה שייסורים באים עליו. מלבד דרכי ההשתדלות הטבעית, עליו לפשפש במעשיו ולהתבונן שמא כל מטרתם היא לעוררו לתפילה מעומקא דליבא. וזהו שנאמר "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" – "די" רומז לאות ה' המורכבת מ-ד' ובתוכה י'. לומר שהברכה השופעת עד אין קץ נתונה באות ה'. אמנם יש לזכור שכדי להפעיל את הארת האות לשפע פרנסה טובה ולילודה, מוטל על האדם גם לתקן את דרכיו. וזה כלל גדול באותיות שבשם האדם: האות עצמה היא צינור השפע לאותו כוח הטמון בה. אולם להזרמת שפע הטוב דרך צינור זה לאדם, ולביטול גזירות קשות, נדרשים שינוי מעשיו לטובה, ותפילה מעומק הלב. כמאמר חז"ל בתלמוד: "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם. ואלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה".

כבוד האשה – שער הפרנסה

בתלמוד מבואר: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו. שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. וזהו שאמר רבא לבני עירו מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו [כבדו נשותיכם וכך תתעשרו]". והדבר דורש הסבר. מדוע המכבד את רעייתו בדיבור מחמיא, בשבח ובעידוד, בלבוש נאה ובתכשיטים, ונזהר שלא לפגוע ברגשותיה, זוכה להתעשר?

אולם הביאור הוא לפי שהאות ה' שהיא שורש האשה, היא גם שורש הפרנסה כמבואר כל זאת לעיל (וכן בספירות, האות ה' היא כנגד ספירת מלכות שבבחינת הנקבה היולדת), וכשהאדם מכבד את רעייתו הוא פועל בשורשה העליון להוריד שפע וברכה לעצמו. וזהו סוד, שרבים טועים בגלל אי ידיעתו, ומתעכבים ולא נושאים אשה מסיבות כלכליות, ומגיעים לגיל מאוחר ונכשלים בכמה דברים, וגם מבחינה כלכלית אינם מצליחים להתבסס. ואינם יודעים שאדרבה, ישא האדם אשה, ויכבדה כראוי, ושפע הפרנסה יגיע אליו. וכן יש גברים נשואים רבים המבקשים ישועה למצבם הכלכלי הקשה, ואינם יודעים שיתכן מאד שהדבר נובע מחוסר כבוד לרעייתם. 

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.