הרב יגאל כהן – העצה הראשונה בדרך לענווה: אמונה

יהודים רבים חושבים לעצמם, זה בלתי אפשרי לשבר את מידת הגאווה שטבועה בנו, ובוודאי שרחוקה היא הדרך עד שנשיג את מידת הענווה, וכתוצאה ממחשבות אלו מתייאשים ואינם מנסים לעבוד על מידה זו, ולא מתאמצים להגיע למידת הענווה מידה זו שבתוכם.

דעו לכם אחי ורעי! מחשבה זו בטעות יסודה, והיא עצת היצר הרע בכבודו ובעצמו, כי חלילה לנו מלומר שהבורא יתברך יצווה אותנו בתורתו הקדושה לברוח מן הגאווה ולהידבק בענווה והדבר הוא לא אפשרי, וכי הקב"ה חשוד שיצווה דברים שהם מעבר לכוחותינו חלילה.

אלא - שהאמת שאנחנו לא משקיעים בזה מאמץ ומחשבה מספיק.

תארו לעצמכם שהיינו לומדים ביחד כל יום במשך שעתיים, איך להגיע למידת הענווה, הרי פשוט הדבר שאחרי חודשים מועטים היינו מרגישים שינוי מהותי בצורת החשיבה שלנו, ובהתנהגותנו, ואם לא הצלחנו עד עכשיו להוריד את מינון מידת הגאווה בתוכנו, הרי הסיבה לכך מפני שלא השתדלנו מספיק, להבין כמה מידה זו רעה עבורנו, ומה הדרך להגיע אל מידת הענווה.

כשאני שואל יהודי מדוע אתה לא מגיע לשיעורי תורה? תשובתו על פי רוב היא אין לי זמן, אני טרוד בפרנסתי ובצורכי ביתי! תשובתי אליו: להבדיל ממך אדם שחולה במחלה הידועה, האם יש לו זמן להגיע לטיפולים מצילי חיים? ודאי, הוא יגיע אפילו קודם הזמן שנקבע עבורו, כדי להיות בטוח שיקבל את הטיפול, וכל זה למה, מפני שזה חשוב לו מאוד, כך גם בלימוד התורה אם היית מבין את חשיבותה של התורה בשבילך אזי היה לך מספיק זמן בשבילה.

כך גם הדבר לענין מידת הענווה, אם רק נבין כמה היא תשפיע עלינו טובה וברכה, כדוגמת שלום בית, פרנסה טובה, שלוות נפש, ואפילו רוח הקודש. - ולעומתה כמה הגאווה מזיקה לנו וגורמת לנו לכעוס חוסר בפרנסה ועד כדי השפלות. - אז בוודאי שנשקיע מאמצים מרובים, בענין חשוב שכזה.

עצה ראשונה – אמונה

בשביל שיתרגל האדם במידת הענווה הרי שהדבר החשוב ביותר והעיקרי ביותר, היא "האמונה". ככל שנדע ונפנים את הכלל הברור והפשוט, שכל כוחנו ומחשבותינו והצלחותינו הם מכוחו של הבורא יתברך, ואילו הגאווה נובעת ממחשבה ש"אנחנו" מצליחים, או "אנחנו" יודעים וכו', ובוודאי שזה ההיפך מהאמונה, כיון שבאותו רגע שאדם חושב שהכל בה בגלל "הצלחתו", שוכח הוא שההצלחה באה ממנו יתברך. ואם רק נרגיל את עצמנו בכל פעם שהצלחנו באיזו פעולה, מיד נתלה את הצלחתנו בחסדו של הבורא עמנו, אין ספק שתיכנס בתוכנו מידת הענווה.

על משה רבינו נאמר (במדבר י"ב, ג') "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". בואו ונדמיין יחדיו את דמותו של משה רבינו ע"ה, גובהו כחמישה מטר, כמו שמובא בגמ' בברכות, פניו קורנות אור עד שלא יכלו בני ישראל להסתכל בפניו, מדבר אם הקב"ה בכל רגע שמעוניין בכך, (הרבה יותר מרוח הקודש ונבואה רגילה), ארבעים יום למד תורה בשמים, והצליח לעמוד בויכוח עם מלאכי עליון, זכה שהתורה הקדושה נקראת על שמו וכמו שאמר הנביא (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי", מלמד את התורה לכלל ישראל, היה שליח מאת הבורא יתברך לגאול את עם ישראל ממצרים ע"י אותות ומופתים, ובנוסף היה עשיר גדול מאוד(ע"פ הגמ' שגילה מחצב של יהלומים באוהלו),וגם נתעשר משברי הלוחות, ועד ליום פטירתו מהעולם לא נס לחו ולא כהתה עינו.

בקיצור - האדם המושלם ביותר עלי אדמות. ועם כל זאת היה העניו ביותר על פני האדמה, דהיינו מכל בני האדם שדרכו על האדמה, וגם מאלו שידרכו על פני האדמה, העניו ביותר שאפשר כנראה להגיע, ולכן תיאורו בתורה "עניו מאוד".

במשך שנים התקשיתי להבין זאת, איך אפשר שאדם כל כך מושלם, מצליח להגיע לרמת ענוה שכזאת? (רש"י שם מפרש את המילה "עניו": שפל וסבלן), שהיה מרגיש עצמו שפל יותר מכולם?

ניתן לדמיין בעיני רוחנו, אדם נכה ברגליו מוגבל בשכלו, שתואר פניו לא כל כך יפה, ואף אין הפרוטה מצויה בכיסו, שיהיה עניו, ושפל בגלל מגבלותיו. עם קצת הגיון בריא הוא יבין שאין לו במה להתגאות.

אבל משה רבינו שהיה מושלם, איך אפשר להבין בשכלנו הקט שיכול להגיע לרמה כזאת של שפלות הנפש?

עד שהבנתי שהתשובה לזה פשוטה מאוד. "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות" (במדבר י"ב, ח'), "וראית את אחורי ופני לא יראו". (שמות ל"ג, כ"ג), משה רבינו זכה לראות את בורא עולם יותר מכל אדם עלי אדמות, במילים אחרות היה בעל האמונה הגדול ביותר, וכשאדם זוכה לראות את הקב"ה, ולהבין את גדולתו יתברך, ולדעת שבעצם אין דבר בעולם, חוץ ממנו יתברך, וכל החכמה ממנו, וכל ההצלחות תלויות ברצונו יתברך, מיד תכנס בליבו ענוה אמיתית, שמפני שמבין שני דברים חשובים, האחד כמה הוא נחשב ככלום לעומת גדולתו הנפלאה של מלך מלכי המלכים, והשני שכל "הצלחה" שלו בעולם היא לא שלו באמת, אלא של מי שמחיה אותו בכל רגע, ובנוסף נותן לו חכמה, וזהו הבורא יתברך.

"בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג', ו') –שלמה המלך מלמד אותנו, ככל שנדע בכל רגע ורגע, שאנחנו תלויים בהנהגת הבורא יתברך בכל דרכינו, דהיינו בכל הצלחותינו וכישלונותינו, "והוא יישר אורחותיך", כך תכנס בליבנו הכנעה לפניו יתברך, ומעשינו יהיו ישרים ומתוקנים וללא גאוה פנימית.

פעמים שבחור צעיר שהצליח ללמוד, וסיים את כל התלמוד, והנה מגיע המסיבה הגדולה, סיום הש"ס, וכדרכם של דברים, הגאווה נכנסת לליבו, ואומר לעצמו, - "בגיל כל כך צעיר סיימתי ש"ס", כמה כמוני יש עוד בעולם, עכשיו כולם חייבים לכבד אותי, והכלה המיועדת חייבת להיות מאוד מיוחדת כיאה לבחור במעמדי, ואבי הכלה ש"תזכה" בי חייב לקנות דירה לחתן שכמוני".

בוא ידידי הצעיר ונעשה חשבון פשוט –

העיניים שבהם ראית את האותיות בזמן לימודיך, פעלו בגלל שהבורא יתברך ציוה עליהם לעבוד, ולא בכוחך ומחכמתך הם עבדו.

התאים שבמוחך שפעלו להבין את הכתוב, הם בסך הכל בשר ודם, ואם לא היה משדר לך הבורא יתברך חכמה בינה ודעת בכל רגע בשעת לימודיך אזי לא היית מבין דבר.

הלב שלך שפעל בלי שהרגשת בזמן שלמדת, והזרים דם לכל חלקי גופך, פעל בהוראה ישירה מהבורא יתברך. וכך גם כל האברים שבגופך.                                                           

ואם זה לא מספיק כדי להרגיע לך את הגאווה, תתבונן ידידי כמה אתה תלוי בחסדי הבורא, שבכל רגע יכול להפסיק ממך את המתנות התמידיות שאתה מקבל, ואם זכית ללמוד בישיבה מובחרת, דע לך שיכולת להיוולד למשפחה שרחוקה מאוד משמירת התורה והמצוות, ואז אולי היית עושה מסיבת סיום על ספרים של הבל, זכית שריחם עליך השם יתברך, והביא אותך לעולם למשפחה תומכת ואוהבת שמכירה את הבורא יתברך, ואיך תתגאה במתנות חינם שקיבלת.

ניסיון לא קל הוא ללמד תורה לאחרים ולמסור שיעורים ברבים, ולחדש חידושים בתורה הקדושה, ומידי פעם אפילו לקבל מחמאות על הדברים, ובכל זאת לא להרגיש גאוה בלב אפילו במעט, אבל כשאני נזכר במקום היוולדי (שכונת התקווה), אני מבין שאם לא היה שולח הבורא יתברך בהיותי בגיל שמונה, שליח שישכנע את הורי היקרים לשלוח אותי לישיבה בבני ברק, אזי כפי הנראה הייתי היום אחד מבעלי הבסטות בשוק התקווה (מבלי לזלזל חלילה בכבודם), או חלילה במקומות גרועים יותר (כמו הרבה ילדים שנשארו לגדול בשכונה), מיד אני מבין את מקומי, ויודע שכל מה שיש לי בחיים הוא בגדר מתנת חינם.

את הספר 'יגל לבי בישועתך' אפשר להשיג בחנויות המובחרות ובהידברות שופס