ו' החיבור – בחומר וגם בזמן

כוח החיבור שבאות ו', פועל לא רק במימד החומר שבעולמינו, אלא גם במימד הזמן, לחבר בין עבר לעתיד. שהרי הזמן והחומר שבעולם קשורים זה בזה וכשנברא החומר נברא גם הזמן. משום כך בלשון התורה, האות ו' בראש מילה - הופכת עבר לעתיד ועתיד לעבר. למשל, כאשר מוסיפים את האות ו' בראש המילה "ידבר", שהיא לשון עתיד, הרי היא הופכת ללשון עבר – "וידבר". המילה "יהי" – לשון עתיד, הופכת על ידי ה-ו' ללשון עבר – "ויהי". וכן להיפך: המילה "נתתי" שהיא לשון עבר, הופכת בתוספת ו' ללשון עתיד – "ונתתי" שפירושו "אתן". כמו "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם... ונתתי שלום...". וכן המילה "ועשיתם" שבפסוק זה הפכה מעבר לעתיד על ידי ה-ו'. וכן המילה "היה" שהיא לשון עבר, הופכת ללשון עתיד – "והיה". כמו "והיה אם שמֹע תשמעו". וזאת כדי להורות שמגבלות מימד הזמן ומושגי "עבר הוה ועתיד" אינן קיימות אצל ה' יתברך, אשר כל ההיסטוריה פרושה לפניו ללא גבולות הזמן. תכונה זו שבאות ו' מעניק לה את התואר ו' ההיפוך – האות ההופכת לשון עבר ללשון עתיד ולשון עתיד ללשון עבר, בנוסף לתואר ו' החיבור.

לאור זאת יובנו ולו במשהו דברי חז"ל בתלמוד בביאור ההבדל שבין המילה "ויהי" כמו בפסוק "ויהי בימי אחשורוש", לבין המילה "והיה" כמו ב-"והיה אם שמוע תשמעו". הנה לשונם: "דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה. כל מקום שנאמר 'ויהי', אינו אלא לשון צער. 'והיה' – לשון שמחה". והביאור בזה בעומק: "היה" - לשון עבר, "יהי" – לשון עתיד. מאורע טוב ושמח שהתרחש בעבר, והוא בגדר "היה" - הופכת אותו התורה באמצעות הוספת ו' ההיפוך ללשון עתיד, ונוטעת בו ברכה (שהרי האות ו' היא גם אות הרחמים כמבואר בזוהר) שכה יהיה לנו גם בעתיד טובה ושמחה. ואילו צרה שהתרחשה בעבר משום מעשינו הרעים ועלולה לחזור בעתיד חלילה - אם נשוב על אותם מעשים, הופכת אותה התורה באמצעות הוספת ה-ו' מ"יהי" בלשון עתיד, ל"ויהי" לשון עבר. לרמוז לנו להיזהר שלא נשוב וניכשל כבעבר, וכך אותו צער יהיה רק נחלת העבר ולא ישוב עוד (נציין כי רבי יונה בן ג'נאח מונה ב"ספר הרקמה" שבע-עשרה משמעויות שונות של האות ו').

* * *

האות ו' המחברת בין שמים לארץ, עולמות עליונים ותחתונים

האות ו' שבשם הוי"ה, המכוונת כנגד עולם היצירה, היא האות המחברת בין העולמות הגבוהים: א"ק, אצילות, ובריאה, לבין עולם העשיה התחתון שבו העולם-הזה. והיא האות שכנגד שש הספירות (ו"ק – ו' קצוות) שבין ספירת כתר (א"ק), חכמה (אצילות), ובינה (בריאה), לבין ספירת מלכות (עשיה).

נקודת החיבור שבין העולמות העליונים לבין העולם-הזה, שהוא מקום ירידת השפע לכל העולם ועליית התפילות, הוא מקום המקדש שבהר המוריה אשר בירושלים, והוא סוד האות ו' שבבחינת היסוד המגיע למלכות ונותן בו שפעו.  בין רוח לחומר, בין עבר לעתיד ומספרה שש, מחברת בין תקופת עבודתו הרוחנית של האדם בעולם-הזה בששת אלפי השנים שהוקצבו לעבודה זו מאז נברא האדם הראשון, לבין חיי העולם-הבא שבימות המשיח – זמן קבלת השכר. 

תכלית בריאת האדם

בתחילת ספרו "מסילת ישרים" כותב הרמח"ל: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו ז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שהו התענוג האמיתי והעדון הגדול מכל העדונים שיכולים להמצא. ומקום העולם-הזה באמת הוא העולם-הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה."  משום כך שמו של יעקב אבינו בפסוק המבטיח ומבשר על הגאולה: "וזכרתי את בריתי יעקוב" כתוב בכתיב מלא, עם ו', ואילו שמו של אליהו הנביא בנבואת הגאולה "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" כתובה ללא האות ו'. ביעקב ה-ו' מיותרת ובאליהו ה-ו' חסרה. לפי שהאות ו' שורשה במידת הרחמים ופועלת לחבר את חיי העולם-הזה לחיי העולם-הבא, ולעורר את ישראל לתשובה אם לא יתעוררו מעצמם. וכתב הרדב"ז בספרו "מגן דוד": "והעניין הוא, כי אליהו היה קנאי ל-ה'. ככתוב, 'קנא קנאתי ל-ה' אלהי צבאות כי עברו בריתך בני ישראל'. ולכן לקח יעקב ממנו את ה-ו' בעירבון, עד שיבוא לבשר גאולת בני ישראל. וזהו 'וזכרתי את בריתי יעקוב' – מלא ב-ו' שמורה רחמים". נמצא שבהארת האות ו' שהיא רחמים גמורים, מובטחת הגאולה למרות עוונותיהם של ישראל. לפי שעל ידה יפעלו מערכות ההתעוררות לתשובה. וזה ייעשה דווקא על ידי אליהו הנביא אשר ערבונו נמצא ביד יעקב אבינו עד שיגאלו ישראל. וכדברי המהר"ל ז"ל על הפסוק "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות [לקדוש ברוך-הוא] על [על ידי] בנים ולב בנים [על ידי] אבותם". שבאחרית הימים יהיו רבים שאף על-פי שאינם ראויים לגילוי אליהו הנביא בהקיץ או בחלום, יזכו לגילוי אליהו פנימי אשר יעורר בהם הרהורי תשובה עד שישובו למוטב. וכל מכיריהם לא יבינו מהיכן מקבלים הם את הכוח להתגבר על יצריהם והרגליהם ולשוב בתשובה שלמה. אך לאמיתו של דבר מחשבתם הטובה לתשובה באה מחסד ה' יתברך ורחמיו המרובים עליהם בזכות אבותיהם הצדיקים או מעשה טוב במיוחד שעשו, ושלח להם הארה רוחנית על ידי גילוי אליהו פנימי להשיבם אליו, לבלתי ידח ממנו נידח.

מעין זאת מבאר הזוהר הקדוש מדוע המילה "והקול" בפסוק העוסק בבכי יוסף, "והקל נשמע" כתובה בתורה בלי ו', אות הרחמים: "זהו הקול הבוכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני". ועוד שם: "והקול נשמע למעלה [קול הבכי נשמע בשמים]. מה הטעם? בגין ה-ו' שנתרחקה ונסתלקה ממנה. אז [נשמע קולה של] רחל מבכה על בניה. בא וראה, כשיקים הקדוש ברוך-הוא את הקול הזה מעפרו ויתחבר ב-ו', כל מה שאבד מהם בגלות יוחזר להם ויתעדנו באורות עליונים מהעולם העליון". ומכאן נלמד עומק נפלאות תורתנו הקדושה - שבכל מקום בו כתובה מילה בתורה בכתיב חסר ללא ו', נרמז באותו מקום מצב של סבל וגלות, של חוסר במידת הרחמים, ואילו ייתור ו' מורה על שפע רחמים וגאולה.

וכן מבאר עוד הזוהר על-פי יסוד זה מקומות נוספים בתורה, שייתור האות ו' אינו מובן ללא ידיעת סוד מהות האות: "כתוב 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל', הרי למדנו בכל מקום, ו' מוסיף על עניין ראשון. אם כן, מה טעם באה ו' כאן? הרי לא נאמרה קודם לכן המילה זאת, להוסיף עוד עליה במילה 'וזאת'? אלא משום סם חיים שנדבק בה [לפי שהאות ו' מרמזת לעץ חיים, כמבואר קודם לכן בזוהר שם. ולכן כאן האות ו' אינה באה כדי להוסיף על עניין הראשון, אלא במשמעות סודה של תורה, שעץ חיים דבוק בה, וזהו "ו'-זאת התורה"]." וכן הוא הביאור בפסוק "וזאת הברכה". ומפרט הזוהר: "אבל כשבני-אדם אינם טובים במעשיהם, מסתלקת האות ו' מ'זאת'. ולכן כתוב במצורע 'זאת תהיה תורת המצורע', לפי שמצורע חשוב כמת. וכן בטומאת מת כתוב 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'. וכך הוא בכל מקום שתמצא בתורה זאת בלא ו', בהקשר של חובה [מוות וטומאה, היפך עץ החיים] הוא".

ומכאן נבין במעט עד כמה מורכבת ועמוקה לשון הקודש בשפתה של התורה, מעל ומעבר לכללי השפה המצויה והרדודה בה אנו משתמשים בחיי היום יום, ועד כמה חסרים בידינו המפתחות – הנמצאים בדברי חז"ל - להבנת הפסוקים על אמיתתם. ואין צריך לומר שאותם המנסים בבורותם "לבקר" את המקרא, פחותים הם מאדם שעדיין לא למד לדבר כראוי בשפה מסויימת, ומנסה לפעול כמבקר ספרותי באותה שפה.

צורת האות ו', אות הרחמים, כאדם מחבק, אשר גופו נראה וזרועותיו אינן נראות, בבחינת הכתוב "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". וזוהי הנהגת הרחמים של ה' יתברך עם בניו. אבל לעיתים, כשיש צורך לעורר את ישראל לתשובה, מתכופפת ה-ו' ופושטת זרועותיה בבחינת ימין ושמאל, חסד וגבורה (ואינה רק רחמים), ואז מתגלית צורת האות א', שהיא בבחינת שם 'אלוקים' שהוא שם הנהגת הדין.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.