האות ח’ – על תכלית החיים

בשעה שהאדם בא לעולם, נשמתו הגבוהה והטהורה אינה אלא בבחינת חומר-גלם, לפי שעדיין אינה מעוצבת כבית-קיבול לקליטת שפע הטוב והעונג האלוקי שלשמם הוא נברא. רק כאשר האדם מתמודד כראוי עם ניסיונות ופיתויי יצרי העולם-הזה, והוא מקיים מצווה או נמנע מעבירה, מעצב ובונה הוא בכך את נשמתו ומרומם אותה להיות כלי רוחני, באמצעות ההארות הנוצרות ובוקעות מהמעשים הטובים שעשה על-פי הוראות בורא הנשמה. שהרי היא מורכבת מרמ"ח אברים ושס"ה גידים כנגד רמ"ח אברי ושס"ה גידי הגוף (אשר חלקיו עשויים על-פי חלקי הנשמה כבגד התפור על-פי צורת ומבנה הגוף), ואלה ואלה עשויים ומכוונים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שבתורה, כמבואר כל זאת בזוהר הקדוש. ובכך בונה האדם ומעצב את נשמתו מבחינת חומר-גלם רוחני – על דרך המשל – ליצירת מופת רוחנית המסוגלת לשמש כבית-קיבול ולהתחבר לשפע הטוב האלוקי. או אז מסוגלת היא "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא" – וכלשון רבינו הרמח"ל ז"ל בתחילת ספרו האדיר 'מסילת ישרים'.

וביארו חכמי הסוד שמהלך זה להוריד לעולם-הזה נשמה רוחנית שתהיה בתוך גוף חומרי המהוה עבורה ככלי בניה, נוצר על-ידי האלוקים בהיותו חפץ להיטיב לנברא טוב מושלם, שאין בו תחושת "נהמא דכיסופא" (לחם בושה) - כעני המקבל צדקה בחסד. אלא כשם שהטוב האלוקי הוא טוב עצמי, קבעה חכמתו יתברך שגם באדם הנברא בצלם אלוקים יהיה טובו טוב עצמי לעניין שלא יקבל את טובו כלחם חסד.

לפיכך נוצר האדם מחומר ומרוח, והונח בעולם שיש בו יצרים ואתגרים, וקיבל ספר הדרכה במעמד נשגב ורב הוד לעיני כל העם, למען יידע מה נכון וטוב לו, ומה אינו אלא פיתוי יצרִי מטעה, שאינו אלא מזיק לו באמת.

נמצא שדווקא ניסיונות העולם הם שמרוממים את האדם העומד בהם. (ניסיון מלשון הרמת נס, דגל. שהנה יש לשאול, הלא יודע הקדוש ברוך-הוא שהצדיק יעמוד בניסיון, אם-כן מדוע מנסהו? אלא משום שמטרת הניסיון לאפשר לאדם להרים בפועל את עצמו לרמה רוחנית גבוהה יותר. כיוון שרק על ידי ההתמודדות וההתגברות, נבנית ומתרוממת בפועל נשמתו הרוחנית של האדם, וכך מתבטא ומתבצע הרצון האלוקי להיטיב לאדם בתמורה לעבודתו ולא כלחם חסד. וזה פירוש הפסוק "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" – הרימו ונישאו על ידי הוראת עקידת יצחק).

אמנם כל זמן שהאדם נמצא בעולם-הזה חוסם גופו החומרי במידה רבה את הארת נשמתו הרוחנית המתרוממת בדרגתה, ולא ניכר עליו כל-כך עד כמה בנה את עולמו הפנימי. לפי שבתקופת היות הנשמה בתוך הגוף נמשלת היא לניצן של פרח מתפתח, שאין יופיו ניכר. אולם בפשוט הנשמה את הגוף בעוברה לעולם הרוחני, כתינוק הנולד ופושט את שלייתו בעוברו לעולם-הזה, פורחת הנשמה בתפארתה כפי מעשיה, ונראית במלוא זוהרה כניצן שנפתח והיה לפרח הפורח במלוא תפארת יפי צבעיו ונחוחיו. וכך מתענגת היא על זיו השכינה לפי דרגתה, כתינוק המתרפק על אמו, ומתענגת בדבקותה ב-ה' יתברך עונג רוחני נשגב לפי הראוי לה. וזהו גן עדן העליון – מקום עינוג הנשמה עד תחיית המתים, בו חוזרת היא אל הגוף המתוקן והנקי מזוהמת חטא הנחש לאחר שהותך במותו ונבנה מחדש ונטהר, ככלי חרס שנטמאו ששבירתן זוהי טהרתן. ומשחוזרת הנשמה לגוף טהור וזך כמצב גופו של אדם הראשון קודם שחטא, זורחת היא דרך הגוף הזך במלוא הודה והדרה. ומתענגת עד אין קץ בעולם המתוקן שבימות המשיח כעונג גן-עדן העליון, המתמזג אז עם העולם-הזה המתוקן. כאדם הראשון אשר חי בתוך גוף, ואכל ושתה בגן-עדן בעולם-הזה. זמן זה שלאחר התחיה הוא הנקרא 'חיי העולם-הבא'. הלא הוא העולם-הזה בשלב הבא שלו, בימות המשיח.

נמצא שמן הצד החיובי מסמלת האות ח' את האדם ירא השמים החת מאלוהיו. נשמתו הטהורה של אדם זה נקיה מעבירות, זוהרת ומאירה את פניו, והוא נושא חן בעיני כל רואיו. 'חן' מלשון חינם. כלומר הוא אהוב ורצוי אצל האחרים ללא סיבה הנראית לעין. וכפי שנאמר על יוסף הצדיק: "ויהי ה' את יוסף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד, וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר". יש יופי גשמי הנקבע על-פי מבנה וצורת פני האדם, ויש חן רוחני שעניינו הארה הנסוכה על פני האדם ומקורה ברוחניות הטהורה הבוקעת מנשמתו. והיא גבוהה מהיופי.

אך כנגד זה, מן הצד השלילי מסמלת האות ח' את האדם החוטא ונכשל בעבירות, אשר במעשיו אלה מחטיא את המטרה שלשמה נברא.

האות חי"ת מכילה בשמה את המילה 'חי', לפי שמבטאת את האדם החי, וזהו מהותה. אולם נוספה בה האות ת' היוצרת משמעות חייתית, כמו "חַיַּת הָאָרֶץ". להורות על כוח הבחירה הנתון בידי האדם, אשר במקום להיות חת מאלוהיו, מסוגל הוא להיות כחית הארץ. אם אינו עובד על מידותיו לתקנם, הוא עלול להשתמש לרעה באות הסמוכה, האות ז', היא כלי הזין ואות המלחמה, כאדם (ח') זועם הנוטל בכעסו את כלי הזין המונח בסמוך, ונעשה אלים, פראי וחייתי. אצל אדם כזה ה'חית' שהיא כוח החיים, הופכת ל'חטא'.

מאידך נאמר: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ". לפי שכאשר האדם חת מאלוהיו, ניכר בו צלם האלהים שבו, וכל היצורים שתחתיו חתים ויראים ממנו, כעבדים היראים מהשר המייצג נאמנה את המלך. ולכן נקראים הם בשם 'חיות' לא רק משום רוח החיים שבהם, אלא תוספת האות ת' בסוף שמם באה להורות על תכונתם הטבעית להיות חתים ופוחדים מהאדם האמיתי שלא קלקל את דרכיו, וממילא לא התקלקל מראהו הטבעי, מטיל היראה. וזהו סודם של גדולי ישראל שלא שלטו בהם חיות טרף ושאר מזיקים, כגון יוסף הצדיק ודניאל - בדורות הראשונים, רבי חיים בן עטר ורבי שמעון לביא (מחבר השיר "בר יוחאי") - בדורות האחרונים, ועוד מגדולי ישראל.

תכונתו של האדם ירא השמים החת מאלוהיו מתבטאת באות ח' מהיבט נוסף. 'חית' מלשון 'חיתוי', כאדם החותה וגורף מצוות מתוך שהוא חת וירא יראת הרוממות, ושש ושמח לעשות נחת רוח לפניו יתברך. אדם זה, גם אם חלילה נכשל בטעות בעבירה, מתקן עצמו מיד על ידי תשובה מעומק הלב ובכך אף מתעלה על ידי אותו חטא. וכלשון מדרש "אותיות דרבי עקיבא":

"חי"ת, אל תקרא חי"ת אלא חטא. מפני שחטא, נחשב להם לרשעי ישראל כצדקה [כלומר, שדווקא בגלל החטא שחטאו, לאחר שעשו תשובה זוכים הם להגיע לדרגה הגבוהה אף יותר מצדיקים גמורים. וכמו שממשיך "ולא עוד אלא שמעלין". וכמאמר חז"ל "מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"]. כיצד? בשעה שהן רואין וכו', וכיון שמעלין אותם וחוזרין בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא, מיד מקבלין פני שכינה כצדיקים וחסידים שלא חטאו מעולם. ומקבלין שכר על כל חטא וחטא שהיה בידם, כצדקה. שנאמר: 'וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה'. מלמד שעליהם [על עבירותיו] הוא יחיה חיי עולם-הבא עם צדיקים, וחסידים, ותמימים, וישרים, וגומלי חסדים, ובעלי צדקה, ובעלי תורה, ואנשי אמונה, לעולם-הבא. ולא עוד אלא שמעלין אותן ומושיבין אותן בישיבה אצל השכינה. מפני ששברו את לבם בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא. שנאמר: 'קרוב ה' לנשברי לב, ואת שוועתם ישמע ויושיעם'."

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.