האות כ’ - כלי וכתר מלכות, כיפוף ונתינת צורה

באות כ' טמון כוח הכיפוף ונתינת הצורה בחומר עד היותו לכלי. ולכן היא מבטאת גם את יכולת הכפיה שביד השליט, ואת כתר מלכותו.

*

עד כאן, במעגל עשר האותיות הראשונות, התחיל והסתיים סבב המחזור הראשון מראשית הבריאה ועד תכליתה, הלא הם חיי העולם-הבא. אולם האות י' אשר היא  הראשונה שמספרה עשרוני, ובאה לאחר האותיות היחידוֹת - מהאות א' ועד האות ט', היא גם האות שפותחת את המעגל השני, הגבוה יותר, של עשר האותיות שבמנין העשרות. תחילתן באות י' שמספרה עשר, וסופן באות ק' שמספרה מאה. כל אחת מהאותיות שבמנין העשרות מקבילה לתאומתה שבמנין היחידות, אלא שהיא במעגל העליון יותר, המבטא את השלב הבא של אותו כוח מסויים הטמון באות שבמעגל הראשון.

הנה עתה, לאחר האות י', אות העולם-הבאהנצחי, המקבילה לאות א', אות אלופו של עולם, באה האות כ', אות נתינת הצורה בחומר, המקבילה לאות ב', היא אות בריאתו הגולמית של החומר, כמבואר להלן.

האות כ' מופיעה לראשונה בתורה בראש מילה, בפסוק: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". כלומר, 'כי יש בו טוב, מכיל הוא טוב'. לפי שהאות כ' מבטאת במהותה את הכלי ואת ההֲכָלָה.

צורתה ואופן הגייתה

האות כ' נהגית: כ"ף. מלשון כף יד, אשר בה משתמש האדם לכופף וליצור צורה בחומר הגולמי. המילה כיפוף אף היא מלשון כף, לפי שדרך האדם לאחוז בכף ידו ולכופף את הדבר לצורה.

ואכן, צורת האות כ"ף, כמוט לאחר כיפופו בשתי כפות הידיים. כמו כן, צורת ה-כ' ככף יד יוצרת, כאשר האגודל והאצבעות נוטים לכיוון אחד לשם אחיזה ויצירה.

לפיכך האות כ' קרובה בצורתה ובערכה המספרי לאות ב'. בצורה: זו צורתה ב', וזו צורתה כ'. בערך המספרי: זו מספרה 2, וזו מספרה 20. כיוון שהאות ב' היא אות הבריאה, ההרכבה והבניה. ואילו האות כ' היא אות מתן הצורה בחומר שנברא וחלקיו הורכבו ונבנו יחדיו.

וביתר עומק, האות כ' המכופפת את החומר, קובעת את צורתו, ושולטת בו, היא גם שורש אפשרות השלטון הקיים בעולמינו, ומבטאת את כתרו וכסא מלכותו של                של המלך אשר הכל כפופים לו, והוא קובע את אופן וצורת התנהלות מדינתו ונתיניו. לפיכך צורת האות כ' ככסא מלכות המוכן למלך לשבת עליו, וגם הכתר הכפוף בעיגול נרמז באות המבטאת את כיפוף החומר לצורה הרצויה.

אמנם ברמה הגבוהה יותר, האות כ' מייצגת את כתר מלכותו של השולט ברוחו, הבונה ומעצב את אישיותו על-פי רצון והדרכת בוראו. ככתוב: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וכמאמר חז"ל בפרקי אבות: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". אדם זה ראוי באמת לתואר מלך. שהרי הוא משליט את נשמתו השוכנת במוח והיא מקור המחשבה, על רוחו השוכנת בלב והיא מקור הרגשות, ועל נפשו השוכנת בכבד והיא מקור התאוות. ראשי התיבות של מוח, לב, כבד, יוצרים את המילה: מל"ך. וכשהם בסדר הפוך: כל"ם. הראשון זוכה למלכות האמיתית, והאחרון מלשון כלום וכליון.

שכן ברובדה העמוק יותר, האות כ' המבטאת את כוח הכיפוף ונתינת הצורה, פועלת לא רק בחומר, כגון ביצירת כלי מחומר גלם, אלא גם ברוח, בנשמת האדם. וכמו שביאר הרמח"ל בספרו "דרך ה'' שהאדם מקבל נשמה טהורה אשר היא מבחינה מסויימת דומה באותה שעה לחומר גלם. ועל האדם מוטל להשתמש בגופו ולפעול באמצעותו לבנותה ולעצבה על-פי כללי תרי"ג המצוות, ולעשותה בכך בית קיבול לשפע האלוקי. שכן הגוף הוא הכלי והמכשיר אשר ביכולתו לרומם את מעלתה הרוחנית של הנשמה, לעצב את צורתה ולפארה, באמצעות העמידה בניסיונות העולם, על-פי ספר הוראות הבורא. עיצוב מפואר זה אינו ניכר בה כראוי עד צאתה מן הגוף החוסם וחוצץ בפניה. הנה קיצור דבריו שם: "שהנשמה, כל זמן היותה בגוף בעולם-הזה, תהיה גם היא חשוכה ועמומה. ואף על-פי שעל ידי המעשים הטובים שהאדם עושה קונה היא בעצמה שלימות ויקר, לא יוכל הדבר להיגלות ולא תוכל להזדהר בזוהר שהיה ראוי לה להזדהר, משום הגוף המעכב. ואמנם בצאת הנשמה מן הגוף, ולכתה אל עולם הנשמות, הנה שם מתפשטת [מלשון מתרחבת] ומזדהרת בזהריה, כפי הראוי לה על-פי מעשיה. אכן בשובה לגוף לאחר התחיה, תיכנס בכל זהריה ובכל כוחה [עוצמת ודרגת רוחניותה], ואז מיד תזכך את הגוף ההוא זיכוך גדול. ויהיה הזיכוך ההוא כפי כל המעשים הטובים שעשה כבר, וישים אותו במדרגה שראוי לו להיות בין הזוכים ליהנות בשלימות. ואחר-כן יתעלו שניהם [הנשמה והגוף] עילויים אחר עילויים, כפי מה שראוי למי שהוא במדרגה ההיא." כלומר, שבתחילה הנשמה הנמצאת בגוף מוגבלת במצבה, ואז הגוף הוא שמרוממה ומפארה והיא כניצן פרח מתפתח שכל יופיו כנוס בתוכו. וכשיוצאת מהגוף פורחת בזהריה על-פי הדרגה שהגיעה אליו בהיותה בעולם-הזה, וחוזרת בעוצמה בתחיית המתים אל הגוף הנבנה מחדש, כפי שהיא פורחת וזוהרת, ומזככת אותו כפי דרגתה. ומאז ממשיכים שניהם להתעלות יחדיו ממדרגה למדרגה בהתאם לרמת מערכת האישיות הרוחנית שיצרו לעצמם, בהיותם בעולם-הזה.

יש לציין עוד את עדותם של דיבוקים שונים, אשר כאשר נשאלו הכיצד מעיזים הם לדבר דיבורי קללה וניוול פה בהיותם רוח ללא גוף, השיבו שבהיותם עדיין בגופם בעולם-הזה היתה היכולת בידם לתקן את מידותיהם, לשנות את סגנון דיבורם, ולבנות את אישיותם כראוי. אבל כשהגיעו לעולם-הבא דרגתם הרוחנית כמו הונצחה, והם מדברים כמו שהורגלו בעולם-הזה, בניוול פה וכדומה, מבלי יכולת להשתנות.

שימושי האות כ'

צורת האות כ' בהיותה על גבה, דומה לכלי שפיו כלפי מעלה. שכן כיפוף ונתינת הצורה בחומר הגולמי הופכו לכלי, ומכשירו לשימוש כבית קיבול. כלי זה יכול לשמש גם ככיסוי הסוכך מלמעלה בבחינת הכתוב "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי". ומכיון שהאות כ' מבטאת במהותה בית קיבול, כל המילים שעניינן הֲכָלָת דבר מה, כגון: כלי, כוס, ועוד רבות המובאות במסגרת הסמוכה, פותחות באות כ'.  

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.