על דרך השלילה: האות ל’ בצירופים שונים

על-פי הסוד האות ל' שעניינה לימוד והבנת דבר מתוך דבר, רומזת לספירת בינה העליונה. וכלשון הרדב"ז ב"מגן דוד": "ואין בכל האותיות גבוהה מן ה-ל'. ועל כן היא נקראת מגדל הפורח באוויר, לרמז כי הבינה למעלה מן הבנין [של שאר הספירות], וגופה בתוך שורת הבנין [כמו שראש האות ל' מעל שורת כל האותיות, וגופה עמן בשורה]. וראשה למעלה בין אותיות עליונות [הנרמזות באותיות הגדולות שבספר התורה נקראות אותיות 'רבתי', אשר שורשן בבינה] לפי שהיא מחברת בין עולם השכל [העולם הרוחני] ובין עולם הבנין [העולם הגשמי]".

במקביל לאות ל', גם האות ג', האות השלישית בסדר האותיות היחידות, רומזת לספירת בינה השלישית בסדר הספירות, וכך גם האות ל' השלישית בסדר העשרות.

זאת ועוד. האות הגדולה מכל האותיות, האות למ"ד, היא מלשון לימוד ובינה, והרי כאמור, האותיות הגדולות שבפסוקי התורה (אות רבתי), שורשן בספירת הבינה.

לב

מקור ההבנה שצריך לבצע פעולה כל שהיא, נמצא במוח. אולם כוח השאיפה המניע להגיע אל היעד ולהגשים את ההבנה, נמצא בלב, הוא מרכז הרגשות. לפיכך המילה 'לב' פותחת באות ל', אות השאיפה. 

גם מצד פעולת הלימוד שהאות ל' מייצגת, יש תפקיד מרכזי ל'לב' הפותח באות ל'. לפי שהלימוד השכלי מתחיל ברגשי הלב ובשאיפתו ללמוד ולדעת.

יתירה מזאת. עיקר ההצלחה בלימוד השכלי תלוי ברגשותיו החיוביים של הלב כלפי אותו לימוד, בחפצו ובשמחתו בו. וכדברי חז"ל בתלמוד: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ".

גם חקיקת הלימוד בזיכרונו של הלומד, תלויה במידת שמחת הלב והתפעלותו מהלימוד. שככל האדם שמח בלימודו ומתפעל מיופי החכמה הנגלית לפניו, כך זוכר הוא לפרק זמן ארוך יותר את לימודו. נמצא שאמנם תאי הזיכרון נמצאים במוח, אך הלב קובע את עוצמת פעולתם ועומק חקיקתם בזיכרון את אותו הלימוד. משום כך נאמר על דברי התורה : "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". כלומר, תתפעל מהם בליבך כראוי משום התוכן הנפלא היצוק בהם, וכך תזכרם בדעתך תמיד.

ערכה העצום של שמחה בלימוד תורה

על החשיבות והתועלת הרבה של לימוד תורה עם רגשי שמחה, כותב האדמו"ר מסוכטושוב: "עיקר מצוות לימוד תורה – להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה... הלומד לשם מצווה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג מצווה".

ומאידך, הלב המרגיש, מושפע מהמידע שקיים במוח, במאגר הדעת. וכפי שרואים בחוש שהלומד דברי תורה ומוסר, מתקן מידותיו ושולט ברגשות שונות כגון כעס, וקנאה, ורדיפת הכבוד והממון ודומיהם. עד שמתעלה כראוי ונעשה מתוקן בהם.

מלבד זאת הלב עצמו לומד. שהרי חלק מלימודו של האדם בחייו, היא התחושה הבאה מאליה אשר במקרים רבים היא נכונה. את ההשגות הללו הוא בדרך כלל רוכש ולומד מניסיונו המשולב בחכמתו הטבעית, והן שייכות להרגשת הלב (אינטואיציה). ואכן, למ"ד ראשי תיבות 'לב מבין דעת' כמבואר במדרש "אותיות דרבי עקיבא".

זאת ועוד. מדת הענוה שבלב, מביאה את האדם לחכמה שכלית רחבה ועמוקה. לפי שאינו מתבייש ללמוד גם מהפחותים ממנו. וכמאמר חז"ל במשנה: "איזהו חכם? הלמד מכל אדם. שנאמר, 'מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי'." מעניין לציין שהמילה 'לב' מורכבת מאותיות: ב', ל'. כלומר, פעמיים ל'. והנה, כתיבת האות ל' פעמיים, כאשר פני שתיהם מופנות זה כלפי זה, כשני בני-אדם משוחחים, יוצרת צורת לב. זהו האדם העניו המשוחח גם עם הפשוט והפחות ממנו, ולומד בענוותנותו מכל אדם את הטוב שבו ואת מעלותיו.

המילה 'לא' והמילה 'אל'

באות ל', אות הלימוד וההתבוננות, הצופה את העתיד מרום גובהה ומהיקף התבוננותה, טמונה יכולתו של האדם להיות זהיר, ולהשתמש בחכמה שרכש לראות את הנולד כדי להימנע ממעשים שליליים אשר סופם שיזיקו לו. שהרי "אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם".

לפיכך מילת האזהרה 'לא' פותחת באות ל' הצופה את העתיד, ומצטרפת אליה אות א' המייצגת את האלוקים. שהרי הנחיותיו הן הקובעות מה מותר ומה אסור, מהו טוב ומהו רע. כגון: "לֹא תִּרְצָח"! "לֹא תִּנְאָף"! "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה"!

האות א' שב'לא', מייצגת גם את ההתחלה. לומר, כאשר אתה עדיין בשלב ההתחלתי, והמעשה השלילי עדיין לא נעשה, מנע עצמך ממנו.

מסר האזהרה שבאות ל' בא גם הוא לידי ביטוי בגובהה יוצא הדופן, כמסופר בדברי חז"ל: "מטרונה [גבירה רומאית] שאלה את רבי יוסי: מה ראה למ"ד להיות גבוה מכל האותיות? אמר לה: מפני שהוא כרוז ודרכו של כרוז להיות במקום גבוה ומכריז".

מאידך, הראשון האחד (א') הצופה למרחק ורואה את העתיד (ל'), הוא ה'אל'.

זאת ועוד. גם האות א' וגם האות ל', אשר יחד יוצרות את המילה: 'אל', מורכבות כל אחת מאותיות שערכן המספרי הוא עשרים ושש כשם הוי"ה. האות א' מורכבת מהאות ו' אלכסונית ושני יודי"ם. והאות ל' מורכבת מהאות כ' אשר האות ו' עומדת על גבה.

יתר על כן: כל אחת מאותיות המילה 'אל', עומדת בראש מחנה של עשר אותיות הבאות אחריה (א: ב' עד כ'. ל: מ' עד ת'). להורות על "אדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולם [בכל עשר הספירות]" האמור בספר יצירה. הוא האל יתברך המושל בעשר הספירות המרכיבות והמפעילות כל פרט בעולמינו הגשמי (ונרמזו בעשר האותיות ב' עד כ'), ובעולמות הרוחניים (ונרמזו באותיות מ' עד ת'), והן אינן אלא כצינורות שפע של אורו יתברך.

'בל' בצירוף אותיות שונות

המילה 'בַּל' שפירושה שלילה בלשון עתיד, כמו "בַּל יִמּוֹט", מורכבת מאות החלוקה: ב', ומאות צפיית העתיד: ל'. וביאורה: חלוקה והתרחקות מהעתיד; זה לא יקרה, או לא כדאי שיקרה.

לכן, דבר שאין בו ממש, ככל דמיונות העולם-הזה, נקרא הבל. שכן למילה 'בל' הצטרפה אות העולם-הזה – ה'. בל - ה'. וביאורו: אין ממש בקנייני העולם-הזה.

כאשר נשמת האדם (א') מסתלקת מגופו, התוצאה אֵבֶל. בל - א'.

כאשר אין הגנה לאדם, אות השמירה (ס') אינה קיימת בו, והתוצאה: סבל. בל - ס'. ואילו לאחר שהגוף סועד וסופג את החלק הזן שבמזון (ז'), יתרת הפסולת נקראת: זבל. בל - ז'.

אלא שבכל אלה, האות המבטאת את עיקר הדבר (עולם, נשמה, שמירה, מזון), היא הראשונה ולאחריה באה מילת החיסרון 'בל'.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.