אם לבת 5.5 שחולה בלוקמיה: "זה הכי קל להתייאש, אבל יש בורא לעולם והכל לטובה"

כשבתה בת ה-5.5 של אסתי סוקולובסקי התלוננה על כאבי ברכיים, אסתי חשבה לתומה שמדובר בכאב זמני ו'זה יעבור'. הדר הקטנה התלוננה הרבה על כך שאין לה כוח ללכת, ורצתה שירימו אותה אפילו כשהיה זה מרחק של מטרים אחדים בלבד. לדברי אסתי, כאם יהודייה חשה שהיא חייבת לבדוק את מצבה של הילדה, למרות שהיו רגעים שחשבה שמדובר בפינוק ותו לא. 

אבל הפחד כרסם ולא עזב, ואסתי החליטה לקחת את הילדה לרופאת ילדים. "אחרי כמה ימים, ראיתי כתמים אדומים על העור ופה כבר נדלקו לי כל הנורות האדומות", משחזרת אסתי בראיון ל'אקטואליק'. חודשים ספורים קודם לכן, סבה נפטר מלוקמיה זמן קצר לאחר שאובחן עם המחלה, אבל היא עדיין לא חשבה בכיוון. 

היא החליטה לבצע בדיקות דם שגרתיות בקופת חולים, אך עוד לפני כן הרופא הואיל בטובו לבדוק את הדר בשנית. "כשהגענו, הדר כבר לא הייתה מסוגלת ללכת, והיה לה חום גבוה. כשהרופא ראה אותה הוא מיד אמר לי: 'דבר ראשון, אני כבר רואה שיש לה דלקת ראות חמורה'. כשתוצאות בדיקות הדם הגיעו, נשלחנו מיד לטיפול נמרץ בבית החולים 'שניידר', כי כל המערכת החיסונית של הדר הייתה על אפס".

אמונה זה כל מה שיש לאדם, וצריך תמיד לזכור שיש מי שמנהל את העולם"

יום שלם בילתה אסתי עם הדר הקטנה בבית החולים, כשבדיקות מבדיקות שונות נעשות על הגוף הקטן. "יום אחרי זה החליטו לעשות לה בדיקת מח עצם בהרדמה מלאה, שבה לוקחים לה נוזל מהעצם כדי לבדוק האם יש תאים סרטניים בפנים".

את הרגעים האלה, באוגוסט של השנה שעברה, לא תשכח אסתי לעולם. "הכל קרה כל כך מהר, שלא חשבתי בכלל על המחלה כלוקמיה. עדיין הייתי בטוחה שמדובר בדלקת ראות שאוטוטו תעבור, ואנחנו נחזור הביתה לשגרה שלנו", היא משחזרת. הם באמת חזרו הביתה, היישר לרופאת הילדים שאמרה שלהדר אין שום דבר, והיא בסך הכול רוצה קצת 'צומי'. 

זמן קצר לאחר מכן הדר התאשפזה בבית החולים, ואז גילתה אמה את הסיבה האמיתית לכך שהיא נמצאת שם. "קראו לנו לחדר והרופאה אמרה לנו שלבת שלנו יש מחלה בדם בשם 'לוקמיה' שניתנת לריפוי. מיד כששמעתי 'לוקמיה', הרגשתי שכל הדם בגוף שלי נעלם. התיישבתי ואמרתי לה: 'מה זה אומר, שהיא תמות?'. זה מה שזכרתי מסבא שלי, שאחרי חודשיים מאז שגילו את הלוקמיה שלו - הוא נפטר. 

"במעורפל שמעתי את הרופאה מספרת על דרכי הטיפול שהם מציעים, אבל לא באמת היה לי מושג על מה היא מדברת. ההלם נמשך בערך ל=10 דקות, ולקח לי זמן להתעשת. בסוף אמרתי לבעלי שאני רוצה לדבר איתו ביחידות. ישבנו בחדר לבד - אני ואיציק ואלוקים. אמרתי לו: 'אלוקים נתן לנו ניסיון, ואנחנו נעמוד בו כמו גדולים. כרגע אני חושבת שזה רע כי אני בנאדם קטן, אבל בטוח שזה לטובה'. פשוט ישבנו שם בבכי וצעקות, ואמרנו 'מזמור לתודה'".

"זה הכי קל להתייאש במקום הזה ולשאול 'למה זה קרה דווקא לי'"

על השאלה מאין לקחה את הכוחות להתמודד עם הניסיון בדרך אמונית ולא להתייאש, משיבה אסתי ואומרת: "זה הכי קל להתייאש במקום הזה ולשאול למה זה קרה לי ומה לא עשיתי בסדר. אבל אנחנו בחרנו בחיים. בחרנו שאם אנחנו סומכים על אלוקים, אז זה עד הסוף ויותר מזה. במילים האלה אמרתי לאלוקים: 'אני והילדה שלי גם ככה בידיים שלך. אתה בוחר לעשות בנו מה שאתה מחליט - אז בבקשה, אנחנו שלך'. ומאותו רגע, לא יודעת איך להסביר את זה, הרגשנו שמישהו מכניס בנו מנוע טורבו ופשוט מחדיר בנו כוחות מטורפים".

אסתי מעידה על עצמה שהיא אדם מאוד מאמין, ואלמלא אמונתה - לא בטוח שהייתה שורדת את הניסיון הקשה הזה. 

"האמת היא שהאמונה זה מה שמחזיק אותי בכל מצב ומשאיר אותי ואת המשפחה שלי מלאי שמחת חיים בכל דבר שקורה - טוב או רע. גם בימים הפחות טובים של המחלה, אני אומרת תודה לה' ומקפידה להגיד 'מזמור לתודה' - כי אמונה זה כל מה שיש לאדם, וצריך לזכור שיש מי שמנהל את העולם. אנחנו צריכים רק ללמוד לשחרר ולתת לו לעשות את העבודה בשבילנו. ברגע שמשחררים וסומכים עליו - אין לו כביכול ברירה אחרת, אלא להיות שם בשבילנו".