לפום צערא אגרא: כשמשקיעים את הזמן בלימוד התורה

בעולם הגשמי, בעל מלאכה העמל לפרנסתו, אם הגיע לתוצאה מוגמרת - יקבל עליה את שכרו. אולם אם רק טרח ויגע, אפילו אם השקיע את כל כוחותיו, אך לא הגיע לתוצאה הנדרשת - איש לא ישלם לו על העמל.

אולם ברוחניות - שונים הם הכללים. אדם העמל בלימוד התורה או בכל מצוה אחרת, אינו מקבל את שכרו לפי התוצאה, אלא לפי העמל. למשל, אם טרח רבות כדי להגיע לשיעור תורה ולבסוף השיעור לא התקיים, או עמל להבין סוגיה בתלמוד ולבסוף לא הצליח להבינה, הוא יקבל את שכרו המלא! שכן בשמים "לפום צערא אגרא". וככל שהצער והטרחה שטרח, או הזמן שהשקיע, או המאמץ המחשבתי והקושי הסביבתי היו גדולים יותר, כך יקבל שכר רב אשר יגדל בהתאם.

לאור זאת יתכן שיהיה מצב הנראה אבסורדי: אדם שזמנו בידו, או שקיבל כשרון גאוני ותפיסה מהירה אשר באמצעותם מסוגל הוא ללמוד דף גמרא בחצי שעה ולהבינו כראוי, והוא אכן למד את הדף כראוי והבינו במלוא עומקו אך בזבז את שאר זמנו, יקבל בעולם הנצחי שכר מועט ביחס לחברו הדחוק בזמנו עקב טרדות שונות ובכל זאת לומד, או שהוא בעל תפיסה חלשה, אך עמל הוא על אותו דף גמרא שעות רבות, או אפילו כמה ימים, ולבסוף הגיע להבנה פחותה מהראשון. בעיני החברה האנושית הראשון הוא הנערץ והשני הוא המזולזל, אולם בשמים ההסתכלות הפוכה. שם לוקחים בחשבון את כל המאמצים שהשקיע זה האחרון והקשיים שהתגבר עליהם, ושכרו יהיה פי כמה וכמה ללא כל יחס לאותו אדם מבריק.

וכשהלימוד בחבורת לומדים, הרי שכר כל אחד מהלומדים מוכפל בשכר כולם. לפי שאינו דומה לימוד ביחיד ללימוד ברבים. וכמו שכתב השדי חמד: "לימוד בחבורה, מכפיל שכרו לפי מספר הלומדים. וכמו שאמרו מצוה שעושים אותה הרבה בני אדם בשותפות, כל אחד נוטל שכר כאילו עשאה כולה לבדו". ומהיבט נוסף כתב החפץ חיים: "ודע עוד כי הלימוד בחבורה הוא מצוה כפולה ומכופלת, שמתקדש שם שמים על ידי לימוד ברבים. וכמו שכתבו הראשונים שלפיכך אומרים קדיש אחר לימוד בחבורה".  

חישוב מהיר מראה כי הזמן מכיל מיליוני מיליונים של אוצרות שכר אשר המוח האנושי אינו מסוגל להכילם ולתארם באופן מוחשי ואמיתי. האדם החכם אשר אינו מאפשר לעולם החומרי להעלים ממנו את האמת, אלא מחנך את עצמו לקבוע מידי יום זמן ללימוד תורה ולנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה, זוכה למלא את הזמן היקר במיטב הקיים בעולם, ורוכש הוא בכך לעצמו אוצרות נצח.

משל למציל בת המלך מטביעה, אשר קיבל בשכרו רשות להיכנס למשך שעתיים לחדר האוצרות הפנימי הנמצא במבצר שמור ולקחת כרצונו ככל אשר יאפשר לו הזמן. שרי המלך אשר פחדו כי ירוקן את אוצרות הממלכה, הזדרזו וסדרו באולמות ובמסדרונות המובילים לחדר האוצר כל מיני מעדנים ופיתויי תפנוקים, תזמורות ולהקות. כאשר נכנס המציל למבצר, הביט נרגש בכל אשר הוכן "לכבודו", טעם להנאתו מעט מזה ונעמד להאזין לזה וכך התעכב רבות בדרכו. לפתע הבחין שרק שתי דקות נותרו לו. הוא פתח בריצה, הגיע אל חדר האוצר ברגע האחרון והביט משתאה בזהרורי האור הבוקעים מאין ספור אבני החן המשובצים באלפי תכשיטי היוקרה וכתרי המלכים שהיו שם. הוא ביקש להיכנס ולקחת לפחות משהו, אך הנה יד מונחת על כתפו, והוא נדרש בתוקף לעזוב את המקום, מאחר ומאז כניסתו חלפו בדיוק מאה ועשרים דקות... כל תחנוניו לא התקבלו והוא נאלץ לצאת בבושת פנים ובכאב צורב. צערו גדל שבעתיים כאשר התבונן והבין שאת כל ההנאות ששמו לו בדרך ואף הרבה יותר מכך, היה יכול להעניק לעצמו בפחות מרבע ממחירה של אבן יקרה אחת שהיה נוטל מאחד הכתרים. ומה היה לו אילו היה מספיק ליטול את הכתר עצמו? וכמה הנאות ותענוגי מלכים היה יכול להרשות לעצמו אילו היה מנצל את מלוא מאה ועשרים הדקות שניתנו לו להוצאת רבבות תכשיטים, כתרים ואבנים יקרות?... אך עתה כבר מאוחר.

כך האדם הבא לעולם, מקבל זמן קצוב אשר בידו למלאו באוצר רוחני של תורה ומצוות, על אף הפיתוי למלאו ברדיפה אחר הנאות ותאוות חומריות. עצם לימוד התורה וקיום המצוות, הינם מעשים בעלי משמעות רוחנית כפי הטבע שהטביע הבורא בבריאה. והם מעניקים לאדם הצובר אותם לעצמו, עונג והנאה אמיתיים ובלתי מוגבלים בחיי הנצח. אולם צבירה זו באמצעות מילוי הזמן בתורה ובמצוות, שייכת רק בעולם החומרי בו הונחו פיתויים דמיוניים של הנאות חומריות רדודות וזמניות. ורק המתגבר על יצרו ונזהר שלא לבזבז עליהן את זמנו היקר, אלא מנצל במידת האפשר כל רגע ורגע ללימוד התורה ולקיום מצוותיה, בונה בכך את עולמו הרוחני וזוכה להשיג לעצמו את העונג האמיתי, הרוחני והנצחי, אשר עליו נאמר: "עַיִן לֹא רָאָתָה, אֱלֹקִים, זוּלָתְךָ". אשרי החכם הפועל בגבורה לכבוש את יצרו, עומד בניסיונות עולם החומר הדמיוני, וזוכה להגיע לעונג האמיתי.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס