האות מ' – מן המוצא אל המעבר

האות מ' מבטאת את כוח המעבר, את היציאה מנקודת המוצא, ותנועה הלאה אל היעד.

לפיכך, כל מעבר ממקום למקום או ממצב למצב, מתבטא באות מ'. כמו: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", ובמשנה: "דע מאין באת". וכן במימד הרוחני, כל מעבר ועליה רוחנית ממדרגה למדרגה, שורשה באות מ'. גם המים המבטאים יותר מכל את תכונת הנזילה והמעבר ממקום למקום, נקראים בשם זה על שם שורשם הרוחני: האות מ"ם.

לכן, בעוד שתחילת היווצרותו של עובר נעשית בכוח האות ה', אות ההריון (כמבואר לעיל באות ה' שמשום כך הוחלף שמה של שרי אמנו לשרה), גמר העובר ביום שבו הוא מקבל את השם 'אדם', נעשה בכוח האות מ'. אות המעבר מתקופת היותו זעיר וחסר צורה, לתקופה שבה הוא נקרא בשם אדם. וזהו שורש טבע הבריאה שסיום גמר העובר נעשה ביום הארבעים (מ') להריון.

האות מ' מופיעה לראשונה בתורה בתחילת מילה בפסוק: "עַל פְּנֵי הַמָּיִם".

אופן הגייתה

מ"ם מלשון מים. לפי ששורשם הרוחני של המים, באות מ'. כמבואר בספר יצירה: "המליך אות מ' במים, וקשר לו כתר"; ותכונתם, כמו שורשם הרוחני, הוא לצאת מהמקור, לעבור ממקום למקום ואף להעביר (ספינה וכדומה). שכן המים נוזליים וגמישים, זוחלים ועוברים בקלות ממקורםלמקום אחר. המים גם עוברים מצורה לצורה, בהיותם מקבלים את צורת המקום או הכלי אליו הם מגיעים.

בנוסף, שורשם הרוחני של המים באות המעבר, מתבטא באופן נפלא בעובדה שטבעם של המים לעבור גם ממצב למצב. שהרי המים הם החומר היחיד בטבע המסוגל להימצא בשלושת מצבי הצבירה: מוצק (קרח), נוזל (מים), וגז (אדים).

האות מ' שיוצרת במים את תכונת המעבר ממקום למקום ומצורה לצורה וממצב למצב, באה לידי ביטוי גם בטבעם יוצא הדופן בעולם הטבע - להעביר את הרוחץ עצמו בהם, ממצב של זוהמה ולכלוך למצב של נקיון; ממצב של כבדות ועייפות, לקלילות ורעננות; ומתחושת לחץ לתחושת רוגע ושלוה.

גם מבחינה רוחנית, הטובל או הטובלת בארבעים (מ'!) סאה מי מקוה או מעיין, נטהר. כלומר עובר ממצב של חוסר נקיון רוחני - לטהרה.

טבילה במי גן-עדן

המייחד את המים שלא נשאבו מהאדמה, וכך כל מים שנַשקוּ להם, כגון מי המקוה, הוא ביכולתם לטהר את האדם מבחינה רוחנית, במקביל לתכונת הניקוי הטבעית של המים. על אף עומק ומורכבות הנושא, נבאר אותו עד כמה שידנו מגעת, מאחד מהיבטיו היסודיים והפשוטים יותר.

בתחילה, נבראה הבריאה החומרית עם פנימיות רוחנית גבוהה. לכן, המקום הנקרא גן-עדן, אשר נועד להיטיב לאדם הראשון ולזרעו לאחר שיעמוד בנסיון עץ-הדעת, היה כאן, בעולמינו, עם כל רמותיו ודרגותיו הרוחניות הגבוהות. לפי שלא היה אז ניגוד בין החומר הטהור של העולם, לבין המערכות הרוחניות שבתוכו. אילו היה אדם הראשון עומד בנסיון, היה העולם מגיע לשלימות תיקונו, ושפע הארת ההטבה הטמונה בגן-עדן היה מתממשת בשלימותה להאיר ולהיטיב לאדם ולזרעו עדי עד, להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. אולם כאשר חטא האדם לראשונה, בעץ-הדעת, הוריד באחת את הבריאה מדרגתה הרוחנית – מעין קצר חשמלי פתאומי הגורם לכיבוי אורות. לפי שה'פיח' הרוחני שנוצר מהחטא העכיר את העולם שהיה טהור עד אז, והרוחניות הגבוהה שהיתה בטבע החומר נאלצה להיפרד מהעולם כמו נשמה הנפרדת מהגוף ועולה מעלה. וכך כל הבריאה החומרית ירדה מדרגתה הטהורה, לבחינת חומר נמוך. ירידה זו נקראת בשם 'טומאה', כפי שגוף ללא נשמה נקרא 'טמא', ואפילו הנוגע בו נאסר בכניסה לבית-המקדש עד שיטהר.

מאז אותו חטא, נגזר על האדם למות, כלומר שנשמתו תיפרד מגופו. ורק אז, בהיותה ללא החומר העכור, מסוגלת היא - אם קיימה את מצוות בוראה - להתענג על ה' בגן-עדן העליון לפי רמת מעשיה הטובים. רק בתחיית המתים שבאחרית-הימים, כאשר יתוקן העולם לאחר שיתקיים הפסוק: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", יחזור העולם לדרגתו הטהורה שקודם החטא, ואף יגיע לשלימות הרוחנית הראויה. או אז ישוב גן-עדן העליון להתמזג עם גן-עדן התחתון, והאדם יקום לתחיה בגוף טהור.

ירידה רוחנית זו שבעקבות חטאם של אדם וחוה, התחוללה בכל הבריאה, מלבד בגן-עדן התחתון עצמו, הנמצא בעולמינו, אשר מעצם היותו שייך לעולם השכר הרוחני יותר מלעולם החומרי, נשאר בטהרתו ובדרגתו השמיימית. זו הסיבה שהמין האנושי גורש מגן-עדן זה שחי בו. לפי שהמוכתם בחטא ונעשה בבחינת 'טמא', אינו יכול לשהות במקום הטוהר הגבוה (אגב נזכיר, שמלבד גן-עדן גם הר המוריה שהוא מקום שער-השמים, נותר קרוב בטהרתו לטהרת גן-עדן. ולכן אדם שנטמא בטומאה כל שהיא, נאסר להיכנס אליו. אך שאר חלקי ופרטי כל הבריאה ירדו מדרגתם, כאמור, כתוצאה מחטאו של אדם הראשון, ויטהרו בימות המשיח).

רק המים, כל עוד הם 'מים חיים' (כלומר שלא נשאבו ונעקרו ממקום כינוסם באדמה), אשר תכונת הניקוי הטבעית שבהם באה לידי ביטוי גם במהותם הרוחנית, אינם מזוהמים מבחינה רוחנית ב'לכלוך' שיצר החטא. הם כמחוברים דרך האדמה לנהרות גן-עדן (התחתון) שמימיהם לא נטמאו, ובכוחם לטהר מכמה סוגי טומאות את האדם שכל גופו (העשוי ברובו מים) טובל בהם.

האשה קיבלה מתנה אלוקית – יכולת הייחודית לה ליצור חיים חדשים על ידי הריון ולידה. כאשר יכולת זו לא מתממשת, ומגיע המחזור, משמעותו העמוקה של מצב זה הוא שחיים חדשים שיכלו לבוא לעולם – לא באו, דבר שהוא מעין מוות סמלי של אותו פוטנציאל חיים. בורא העולם גילה בתורתו כי משום כך מצב זה (שעיקרו מיותר מצד הטבע, ואינו נוח, ונוצר רק מאז חטאה של חוה בעץ-הדעת, כחלק מגזרת "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ") גורם באופן בלתי-רצוני למצב הנקרא 'טומאת נדה' (מעין כל מצב מוות הגורם ל'טומאה'), על אף שהוא טבעי כיום, ואין לו שום משמעות מוסרית ירודה באופן אישי.

וכיצד נטהרת האשה לאחר ימים אלה?

על ידי שהיא טובלת בסיום ספירת שבעת הימים הנקיים והבדיקות כהלכה, במקוה כשר של מים-חיים. שהרי היא כטובלתאז, במי גן-עדן ממש!

וברובד הגבוה יותר של המים, מבואר בכמה מקומות בתלמוד שהתורה נמשלה למים. ככתוב: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם". ואין מים אלא תורה. זוהי התורה שניתנה לאחר ארבעים (מ'!) יום, ובעצם לימודה זוכה האדם לטהר את נפשו ולתקן את מידותיו, כפעולת המים לגוף. תורה זו נוהגת - כטבע המים - לעזוב את הגאה המגביה עצמו, ולרדת לנמוך ולשפל הרוח, ודווקא עליו היא מעדיפה לשכון. היא מרעננת ומחיה את נפש האדם כמים חיים לנפש עייפה. והיא כבדה רק לנושא חלק ממנה וממצוותיה על גבו, כאדם הנושא חבית מים בעלת משקל. אבל הצולל כל כולו בתורה ובמצוותיה, מתענג ומתרפק על אהבתה ומתפעל מיופיה, כאדם הצולל בחוף אלמוגים מרהיבים ודגי עומק ססגוניים מרהיבי עין; משקל אדיר של מים מתנשא מעליו, אך הוא אינו מרגיש. אדרבה, מתענג ומתפעל הוא מיופי נפלאות מעמקי הים, שש ושמח, וחס ומרחם על הנמצא שם בחוץ, על החוף, ומתעסק בצדפים פשוטים...

גם המתחזק בתורה ובמצוות, ואינו יודע איך לסלק מזכרונו תמונות שליליות שראה או חווה בעבר, יוכל להפיק לימוד ממשל המים שבתורה. כוס המלאה בשמן על כל גדותיה, אשר יטפטפו לתוכה טיפות מים, טיפה אחר טיפה – כנגד כל טיפה שתיכנס לכוס, תצא החוצה טיפת שמן. לפי שהמים הכבדים שוקעים מטה. כך, גם אם מחשבת האדם מלאה בדברי הבל פסולים, והוא עוסק בתורה – כנגד כל דבר תורה שנכנס למחשבתו, יוצא ממנה דבר הבל פסול.

למילה "מים" אין לשון יחיד אלא רק לשון רבים. לפי שהמים מורכבים מטיפות שכל אחת מהן מורכבת אף היא מטיפות קטנות, שאף הן ניתנות לחלוקה. ומכיוון ששורש המים, הרבים במהותם, נעוץ באות מ', משמשת האות מ' להפיכת לשון יחיד ללשון רבים, כאשר מוסיפים אותה בסוף המילה. אולם תוספת ה-מ' נעשית בצירוף האות י' היוצרת עם ה-מ' את המילה "ים". מילה המבטאת ריבוי מים. במקום "חבר", "חברים". כמו "חבר-יָם" שביאורו 'חבר – רבים'. 

זאת ועוד. באות מ', שהיא שורש המים, טמון כוח הריבוי של השלם, היוצר אחר נוסף, בדמותו. בתחילה, התא הראשוני מתחלק בכוח האות ב', אות החלוקה והריבוי. תאים אלה מתחלקים אף הם ומתפשטים ומתרחבים עד שנוצרת מהם צורת אדם שלם, המכיל את התכונות התורשתיות של המקור מהם באו; מעין חלוקת טיפות המים. מעבר סופי זה לצורת אדם, נעשית בכוח האות מ', אות המעבר למצב חדש.

שמה של האות מ', מורכב מכפילות האות עצמה – מ"ם. בכך היא דומה לאותיות ה"ה ו"ו. אולם האות מ"ם היא היחידה בה האות הראשונה בשם האות פתוחה (מ'), והיא כמו יולדת את האות הסתומה שאחריה (ם'), היא האות המסמלת את העובר הנולד ואינו מסוגל ללדת לעת עתה.

האות מ' מורכבת מאותיות כ' ו'. האות ו', היא ו' החיבור והאיחוד. ואילו האות כ', היא אות נתינת הצורה. שכן החיבור מביא להיווצרות העובר המקבל צורה. שתי אלה נלוות ונכללות בפעולת האות מ'. והתוצאה: מעבר לחיים חדשים.

בספר יצירה מבואר שהאות מ' היא אחת משלושת האותיות האָמוֹת (מלשון אמהות), העומדות בראש פירמידת האותיות:

א מ ש

ב ג ד כ פ ר ת

ה ו ז ח ט י ל נ ס ע צ ק ש

"שלש אמות אמש, סוד גדול, מופלא ומכוסה... וממנו יוצאים אש ומים, וזכר ונקבה. שלש אָמוֹת אמש, יסודן. ומהן נולדו אבות, שמהם נברא הכל. שלש אָמוֹת אמש בעולם; אויר, מים, אש. שמים נבראו תחילה מאש, וארץ נבראה ממים, והאוויר מכריע בין האש ובין המים".

לכן, אף על-פי שהאדם עשוי מכל ארבע היסודות, אש רוח מים ועפר, כמבואר בספר "עץ חיים", תהליך יצירת העובר מתחיל מטיפה, בבחינת מים, וגם מסתיים ביום הארבעים היא האות מ' אות המים. העובר נוצר ברחם אמו כשהוא מוקף מים, ורובו המכריע של הגוף הוא מים. שכן בניגוד לאוויר (א') ולאש (ש') הרוחניים יותר, המים (מ') הם יסוד החומר, וכוללים בתוכם את יסוד האדמה. לכן כל פרטי יצירת גוף האדם סובבים סביב הטמון באות מ'. אמנם לאחר שהאדם כבר פעיל בעולם, עיקר הכוח הפועל בו ומפעילו הוא כוח האש, ומשום כך נקרא בגדלותו איש או אשה (כמבואר לעיל באות ה' ובאות י').

עוד כתב בספר יצירה: "שלש אמות. מ' דוממת, ש' שורקת, א' אוויר, רוח מסיע בינתיים [בין האש לבין המים]". ופירש הגר"א בביאורו לספר יצירה שהגיית האות מ"ם נעשית בשפתיים בלבד ואין בה תנועת הלשון והקול. וכן הם המים שמטבעם נחים הם במקומם (בבחינת ספירת חסד), ואינם כאש השורקת (בבחינת ספירת גבורה) וכרוח הממוצעת ביניהם (ספירת תפארת).

משום כך, המילה "דומם" מכילה פעמיים את האות מ', המבטאת כאן מנוחה. גם המילה 'מים' מכילה פעמיים מ'. אלא שבמילה 'מים' מופיעה האות י' המבטאת רוחניות וחיות, בין שתי אותיות מ"ם, ומפיחה כוח תנועה. בעוד שבמילה 'דומם' האותיות מ"ם צמודות, ולפניהן באה אות ו' החיבור, ומחברת ביניהן לבין האות ד' הדלה, המבטאת את היסוד הדל ביותר בבריאה – את הדומם.

גם מיקומה של האות מ' בסדר האותיות, מורה על מהותה, אות המעבר. כאשר נסדר את כל האותיות בשורה, כולל חמש האותיות הסופיות (מנצפ"ך) ושבע האותיות הרפויות (בג"ד כפר"ת), נמצא שהאות מ' היא אות המעבר מהעבר לעתיד. האות א' בתחילת האותיות, האות ת' בסופן, והאות מ' בדיוק במרכזן. האות א' מייצגת את העבר, האות ת' את העתיד, ואילו האות מ' את ההוה, הלא הוא זמן המעבר מהעבר לעתיד.

שלושת אותיות אלה מתחברות למילה "אמת", המתחלקת לשתי מילים. "אֵם" "מת"."אם", הלא היא מקור ותחילת האדם. "מת", הוא סוף האדם. נמצא שהאות מ' המשותפת לשתיהן והאמצעית במילה "אמת", היא אות המעבר בין נקודת ההתחלה לבין הסוף.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.