האות מ': ההבדל בין המעבר להגעה

מ"ם סתומה, היא המ"ם סופית, מרמזת על החיים בעולם-הזה לאחר תחיית המתים, תחת מלכות ה' יתברך השלימה. שאז יתקיים הכתוב: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים". לפי שהאותיות הסופיות מרמזות ושייכות לזמן הגאולה כמבואר לעיל. ומכיון שמלכות ה' יתברך עכשיו אינה שלימה כביכול, שהרי יש כופרים בעולם, לפיכך המ' של מלכותו יתברך בהוה, נראית כסדוקה, בסוד ה-מ' פתוחה. וכן היות שחיי האדם כיום אינם נצחיים, שהרי כל אדם מושג על ידי המוות, האות מ' הסדוקה מבטאת את המוות. אבל לעתיד לבוא תהיה סגורה, להורות על מלכותו יתברך השלמה, בזמן שתתמלא "הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", ועל חיי הנצח השלמים של בני האדם.

ובתלמוד מבואר שהאות מ' מרמזת למאמרי התורה ברובד הסוד העמוק. שפעמים שיש לכסותם ולסותמם מעיני בני-אדם ולא לגלותם, ופעמיים שיש לפרסמם ולגלותם. הנה לשון התלמוד:

"מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום".

והביאור בזה, שהאות מ"ם הרומזת למים, הלא היא התורה שנמשלה למים, מלמדת בשתי צורותיה שיש זמנים בהם יש להזרים מידע תורני נסתר באמצעות הפתח שבתחתית ה-מ' הפתוחה, להורידו ולפרסמו. וזה בזמן שהשומע או העם צמא לתורה. ויש זמנים בהם יש לסתום את הפתח ולהסתיר את סודות התורה, בבחינת המ"ם הסתומה שפתחה סגור וכל אוצרותיה שמורים בתוכה. וזה בזמן שלב השומע או לב העם גס בדברי תורה, ואינו יודע להעריך את גדולתה ואת מעלתה, ומתוך כך מזלזל בסודות ששומע. על אופן כזה אמרו חז"ל "לא זכה, נעשית לו סם המוות", ועדיף שלא יידעה.

ועוד התבאר לעיל שהאות מ' הפתוחה היא כיולדת את האות מ' הסתומה, שמרמזת לעובר שאינו יכול ללדת לעת עתה, ונוצר בסוד האות מ'. וראה להלן ביאור על-פי הסוד.

מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה על-פי הסוד

על-פי הסוד האות מ"ם הסתומה, הסגורה מכל צדדיה כריבוע ללא פתח, מרמזת לספירת הגבורה, היא מידת הדין הסוגרת ומבקשת לעכב את השפע מלרדת לעולם. ואילו האות מ"ם הפתוחה, מרמזת לספירת תפארת הממזגת חסדים בגבורות. משום כך היא פתוחה מעט, להוריד השפע במידה. ואינה כספירת חסד השואפת להוריד לטובים ולרעים ללא גבול.

לפיכך הפתח התחתון הדק של האות מ', יוצר צורת ו' העומדת בפני עצמה, ודבוקה רק בראשה. לפי שהאות ו' השישית כנגד הספירה השישית היא ספירת תפארת.

לאור האמור יובן מדוע בפסוק המדבר על חזקיהו המלך, שלא נעשה משיח והתעכבה הגאולה, בגלל טענת מידת הדין שלא אמר שירה כשנעשו לו ניסים, מופיעה אות מ' סתומה באמצע מילה (!). הנה לשון הפסוק ודברי חז"ל בתלמוד:

"לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ". "אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח? לכך נסתתם". כלומר, לכן נסתמה האות מ', לרמז על מידת הדין שהמ"ם הסתומה מורה עליה, ואשר פגעה כאן בחזקיהו.

ועיין עוד בדברי הרדב"ז בספרו "מגן דוד" על סיבת המ"ם היחידה שנכתבה פתוחה על אף שהיא בסוף מילה, בפסוק שבספר נחמיה: "בחומות ירושלים אשר המפרוצים [במקום: הם פרוצים]". ואת דבריו הנפלאים על הקשר המורכב והעמוק שבין המ"ם הנ"ל, היחידה בתנ"ך הסתומה בתוך מילה, לבין המ"ם הפתוחה היחידה בתנ"ך בסוף מילה. וזה מנפלאות תורתנו הקדושה.

מלאך ומלך

ביאור המילה "מלאך", שליח. כמו: "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ". אולם בדרך כלל המילה מלאך בתורה מתייחסת לשליחו הרוחני של האלוקים. כגון: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה'," "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם", "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו" ועוד.

תפקיד השליח הוא להעביר חפץ או מסר ממקום זה למקום אחר. משום כך 2 האותיות הראשונות במילה מלאך הן אות המקור – מ', ואות היעד – ל'. מכאן לשם. האות – א' מבטאת את השולח, האלוקים האחד. ואילו ה-כ' היא אות נתינת הצורה. ובאה ככ"ף סופית (ך') דווקא, לבטא את התוצאה הסופית, המוגמרת, ואת ירידת השליחות מטה. שהרי על ידי השליח בוצעה התוצאה.

מאותה סיבה, גם האדם שתפקידו לפעול ולהגיע ליעדים בשליחות העם ולמענו, נקרא: "מלך". אלא שחסר אות א' הוא, משום שאינו כמלאך שנקרא על שם מהות שליחותו מהאלוקים.

האות מ' לעומת האות ל'

כאמור, האות מ' משמשת לביטוי מקור ממנו בא אותו אדם או חפץ: מעיר פלונית, ממפעל פלוני, מאדם פלוני. והיא מענה לשאלה: מאין, מהיכן. ואילו הל' מבטאת את השאיפה להגיע למקום או להישג מסויים: לעיר פלונית, לידיעת ספר פלוני וכדומה. והיא מענה לשאלה לאן, להיכן, לאיזה יעד אתה שואף להגיע.

לכן, גם האות ל' וגם האות מ' מורכבות מאותיות כ' ו'. אלא שב-ל' האות ו' ניצבת על גבי האות כ', ואילו במ' האות ו' עומדת בסמוך לכ' ומחוברת אליה בראשה. במ"ם סופית גם תחתית הו' מחוברת לכ'.

באות ל' עומדת ו' הדעת והחיבור, על גבי כ' הצורה, ונראית כאדם הצופה למרחוק, ומתכנן בדעתו להיכן ילך, ומהי צורת דרך ומסלול הליכתו. וכך מתקבלת האות הגבוהה מכל האותיות, היא אות הלימוד והשאיפה להגיע ליעד.

לעומת זאת, באות מ', ו' הדעת עומדת בסמוך לכ' הצורה. לפי שבעולם-הזה, עיקר נקודת המוצא אשר ממנה בא כל אדם, היא אותה טיפה ממנה נוצר ברחם אמו. וכמאמר המשנה באבות: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך-הוא". האדם נוצר בארבעים יום בסוד האות מ', שמורכבת מאותיות כ' הצורה ו-ו' חיבור השותפים ומיזוג שתי טיפות. נמצא שהאות מ' מבטאת גם את מקור ותחילת חיי האדם. לעומת זאת, בהיותו כאן בעולם-הזה, מתבונן האדם בכוח האות ל' בשאלה הנוקבת "לאן אתה הולך"?

ומדוע קודמת האות ל' ל-מ', והלא תחילה יוצא האדם ממקומו (מ'), ורק אחר-כך מגיע אל (ל') מחוז חפצו? משום שהאות ל' אינה מבטאת את ההגעה, אלא את הרצון, את השאיפה להגיע ליעד. והרי את זאת עושה האדם טרם צאתו ממקומו, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.