האות נ’ - נאמנות ונמיכות רוח, נשמה ונצח

האות נ' מבטאת את תכונת הענוה ואת תכונת הנאמנות, הטבועות בנשמתו הרוחנית והנצחית של האדם.

במדרש "אותיות דרבי עקיבא" מבואר שבאות נ' נבראה הנשמה הרוחנית והנצחית, אשר בלעדיה היה הגוף העשוי עפר, מוטל דומם ללא יכולת תנועה, זקיפה ורביצה:

"נו"ן, מפני מה נו"ן אחד רבוץ (נ'), ואחד זקוף ועומד (ן')?

מפני שנבראה בו נשמה לבריות. שכל נשמה ונשמה, פעמים שהיא רובצת, פעמים שהיא זוקפת. בזמן שאדם רובץ, נפשו רובצת. ובזמן שאדם זוקף, נפשו זוקפת".

לפי פשט הדברים, המדרש מתייחס רק לתנועות הגוף באמצעות הנשמה. אולם ברובד העמוק יותר, הרביצה והזקיפה שבמדרש מתייחסות למימד הרוחני. בזמן שהאדם יורד במעשיו לפעולות שליליות, נשמתו מונמכת ורובצת. ובזמן שהגוף פועל כראוי לעשות רצון בוראו, הנשמה נזקפת ומתרוממת בדרגתה.

והנה, מצד עצמה, נשמת האדם נאמנת לבוראה. כלומר, מצד טבעה היא כפופה תמיד בענוה לפני בוראה, ועושה רצונו באהבה ובשלימות. אלא שהגוף החומרי העוטף אותה, והיצר המסית והמפתה, הם שגורמים לאדם לחטוא.

לפיכך נמצא, שהאות נ' מבטאת את הנשמה, ונכללות בה שלושת תכונותיה הטבעיות של הנשמה: נצחיות, נמיכות רוח, ונאמנות. שהעניו נאמן הוא. ואילו על הגאה נאמר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". לפי שגאוותו גורמת לו לבגוד ולבעוט במיטיב לו.

האות נ' מופיעה בפעם הראשונה בתורה בתחילת מילה, בפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה". לפי שנפש כל חי נבראה באות נ'.

צורתה ואופן הגייתה

צורת האות נ' נראית כאדם כפוף שראשו מוטה קדימה ורגליו מושטות לפניו. שהרי זוהי תכונת הנשמה: להניע את הגוף המוטל שוכב ודומם בלעדיה, להושיבו (נ') ולהקימו (ן'), כמבואר ב"אותיות דרבי עקיבא". ובתלמוד מבואר שבאות נ' נרמזו גם תכונותיה הטבעיות של הנשמה, להיות כפופה בענוה לפני בוראה, ומתוך כך להיות נאמנת לו. וזהו אופן הגיית האות נ': 'נו"ן'. מלשון נאמן. ומבואר שם ששתי צורות האות נ' מבטאות זמנים שונים. הנו"ן הכפופה מבטאת את מצב הנאמן בעולם-הזה, שהוא כפוף ועניו. ואילו הנו"ן הזקופה, הנו"ן הסופית, מבטאת את מצבו בסוף, בעולם-הבא. שזוקפו הקדוש ברוך הוא בעתיד. הנה לשון התלמוד:

"נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט". ופירש רש"י: "נאמן כפוף, אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו. וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם-הבא".

תכונה זו של ענוות והתבטלות הנשמה לפני בוראה, באה לידי ביטוי בצורת ה-נ' הנראית ככורעת על ברכיה לפני האות שלפניה האות מ', המסמלת את מלכו של עולם.

האות נ' המבטאת נשמה, מבטאת בראש ובראשונה את נשמת האשה (אמנם גם נשמת האיש רמוזה בה כמבואר להלן). וכלשון הרדב"ז בספרו "מגן דוד": "הא למדת כי אין בכל האותיות רומז בנקבה, כאות נו"ן".

ולפי שהאות נ' מבטאת את האשה, מקבילה היא, האות נ' הנקבית, לאות ה' ההופכת לשון זכר ללשון נקבה. אלא שהאות ה' ביחיד, כגון: בא – באה, ילד - ילדה, ואילו האות נ' מצטרפת אליה להפוך לשון זכר ללשון נקבה, בלשון רבים. כמו: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן". שכן האות ה' שמספרה חמש, עומדת בסדר הספרות היחידות, ומייצגת את הנקבה היחידה, ואילו האות נ' שמספרה חמישים, עומדת בסדר העשרות, ומייצגת את הרבות.

ולפי ששורשה של הנקבה נעוץ באות נ', אשר מבטאת את תכונת הנאמנות ואת הנשמה הרוחנית והעדינה, לכן בעולמינו, תכונה אצילית זו של נאמנות, מצויה בטבע האשה יותר מבטבע האיש, ולכן טבע הנקבה לנטות לרוחניות, ולהיות עדינה בגופה ובנפשה, יותר מהזכר.

ומכיון שהאות נ' מבטאת גם נצח, האשה מאריכה ימים, בדרך כלל, יותר מהאיש.

גם יכולתה המיוחדת של האשה ליצור בקרבה את דור ההמשך, נרמזה באות נו"ן הנקבית. נו"ן מלשון 'נין'. בשפת התורה נין הוא בן, צאצא (ולא בן הנכד כמקובל היום). כמו: "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי [=לבני] וּלְנֶכְדִּי". משום כך הדגים המתרבים בהמוניהם והם סמל הפריון נקראים בארמית ובשפות שמיות נוספות בשם 'נוני'. מילה שמקורה בלשון הקודש, והיא מלשון צאצאים (לכן, "דיונון" פירושו "דיו-נון" – "דג הדיו". ו"תמנון" – "דג תמניא". "תמניא" הוא שמונה בארמית, כלומר: "הדג בעל שמונת הזרועות").

משמעות ה-נ' וה-ן' בזוגיות

וביתר עומק, גם סוד הזוגיות המביאה לילודה, טמונה באות נו"ן, אות הנשמה. בזוהר הקדוש מבואר שכל נשמה מורכבת משני חלקים, זכר ונקבה. ולכן שואפים הזכר והנקבה לחזור ולהינשא ולהתאחד בקדושה, מתוך שאיפתם לחזור לשלימותם. אלא שיש לאדם בחירה להפעיל מערכת נפלאה זו השואפת לשלימות, בדרך חיובית בחופה ובקידושין ובשמירת טהרת המשפחה, או חלילה בדרך שלילית שלא בקדושה.

והנה, האות נ' הכפופה שבמילה נו"ן היא בסוד נשמת הנקבה, והאות ן' הפשוטה שבמילה נו"ן, היא בסוד נשמת הזכר.

ה-נ' הכפופה היא הנקבה הרוחנית, וגם הענוה והגמישה יותר בהחלטותיה, מעין הכיפוף והגמישות שבאות נ' (שלא כאות ן' המסמלת את הזכר הנוקשה יותר). וכידוע שהנקבה היא בסוד העיגול מכמה וכמה בחינות. הן מהטמון בשמה, לשון נקב, הן בצורת החלק הראשוני המרכיב את העובר הנוצר בה, הן בטבעה הגשמי, והן באופיה הרוחני. לכן האשה אינה ישירה בדרישותיה כגבר, אלא מעדיפה לדבר באריכות וברמזים, דרך סיבוב. היא גם משמרת את בעלה כחומה המקיפה סביב, ונאמנת בדרך-כלל יותר, כחומה בצורה. ואכן, הנקבה נרמזת גם באות ס' העגולה, כמבואר להלן באות ס'.

נמצא שעיקר האות נ' הכפופה היא הנקבה, ולכן היא פותחת את האות נו"ן ואת המילה נקבה. ואילו הזכר שאינו עיקר האות, נמצא במילוי האות, באות ן' שבמילה נו"ן. אות זו זקופה וצורתה כחץ. ומאפיינת בזה את הזכר, ששמו, וזרעו, וטבעו ואופיו בבחינת חץ. ודומה הנו"ן הסופית בצורתה לאות ז', היא אות היוזמה והתזוזה, בבחינת זכר (כמבואר בספר הזוהר: "זי"ן, יש בה קרב, וחרב שנונה, ורומח מלחמה, כמו האות נו"ן." ונפלא הדבר שהאות ז' השביעית, היא כנגד הספירה השביעית, ספירת נצח. והאות נו"ן במהותה מבטאת נצחיות). ובתנועתה נעשית כנו"ן סופית הלא היא הנו"ן הכפופה כאשר כפיפתה מתיישרת ונזקפת.

לפיכך המילה נו"ן מורכבת מאות נ' כפופה בתחילתה, היא נשמת הנקבה, ומאות ן' זקופה בסופה, היא נשמת הזכר. ואות ו' החיבור נמצאת ביניהן וגורמת לתנועת ושינוי הנו"ן סופית מהאות הנ"ל ולהשפעתה באות האחרת. ואין להאריך בזה יותר מפני הטועים. ועיין עוד ביתר עומק בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות.

ומכאן יבין האדם כמה קדוש ונשגב הוא הקשר הבין-זוגי, עד שלפי רוב גובהו והשפעותיו בעולמות העליונים, כן גובה וחוזק היצר המסית ומפתה כדי להפיל את האדם בעניין זה של קדושת הברית. בבחינת הכתוב "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים".

יש לציין שבעולם הכללי מקובל לסמן את הנקבה בבחינת עיגול, ואת הזכר בבחינת חץ, מבלי לדעת שכל סיבת קיום ההבדלים שבטבע הזכר והנקבה, נעוצה בסוד האות נו"ן, המורכבת מאות כפופה בבחינת עיגול ומאות זקופה בבחינת חץ. וכשם שאות אחת זו מורכבת משני חלקים דומים אך שונים (נ' - ן'), ומתחברים יחדיו באמצעות ו' החיבור והופכים ליחידת אות אחת (נו"ן), כך הנשמה שנבראה באות זו, מורכבת משני חלקים דומים אך שונים, זכר ונקבה, אשר מתאחדים יחדיו בקדושה והופכים לאדם אחד; כאשר ההבדלים הפיזיים והנפשיים שביניהם נוצרו בדיוק על-פי ההבדלים שבין אותן האותיות אשר אמנם דומות בשמן, נ' ן', אך שונות בצורתן, זו כמתעגלת וזו כחץ אשר בהתחברן על ידי ו' החיבור, יוצרות הן אות אחת, 'נון'. נפלא הדבר שאות זו המבטאת נשמה אחת המורכבת משני חלקים מאוחדים, משמעותה צאצא.

יסוד זה שבאדם, נכון בכל פרט בבריאה המורכב מזכר ומנקבה. והרי לנו שכל הטבע פועל על-פי סוד האותיות.

העולם על כל מרכיביו עשוי מעשרים ושתיים האותיות כאשר הן מורכבות בצירופים שונים, וכך גם האדם שהוא עולם קטן ומכיל את כל מרכיבי הבריאה, עשוי מכל עשרים ושתיים האותיות. ובדורות האחרונים התגלה לאנשי המחקר כי היווצרות העובר נעשית מעשרים ושנים כרומוזומים שהוא מקבל מכל צד, וכרומוזום נוסף הקובע אם העובר יהיה זכר או נקבה. למבינים בסוד האותיות אין זו הפתעה. אלא שהתברר מעתה שכל כרומוזום מעשרים ושנים הכרומוזומים עשוי על פי הארת אות אחת מעשרים ושתיים האותיות. והכרומוזום הנוסף הקובע אם יהיה זכר או נקבה, הוא בסוד האות ן' הזקופה המסמלת את הזכר ומכילה את מרכיביו, אך משום היותה מופיעה במילוי האות נו"ן הכפופה והנקבית, יכולה היא לסמל את הנקבה במקום את הזכר, ולהכיל את מרכיבי הנקבה. זאת שלא כ-נ' הכפופה שהיא עיקר האות ומבטאת את הענוה ואת הנקבה ולא את הזכר. נפלא הדבר שהתגלה עוד כי הכרומוזום הנוסף הגורם לעובר להיות זכר או נקבה, הוא זה היוצא מהנקבה דווקא, והרי זה ממש במקביל לאות ן' הזקופה היוצאת מה-נ' הכפופה והנקבית. 

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.