כך הרס לשון הרע את חייה של גננת וותיקה ואהובה

עד לפני 24 שנים, עליזה ריינס הייתה אחת הגננות המבוקשות והאהודות ברמת השרון. ביום בהיר אחד, כל זה השתנה. רק שני ילדים הגיעו לגן, לפליאתה של עליזה. כמה שעות לאחר מכן, הגיעו לגן שוטרים שעצרו את עליזה. לפני שהערב ירד התבשרו ילדיה ההמומים של עליזה: אמא שלכם עצורה בחשד התעללות בילדים.

זו פרשה שכמעט ונשכחה כבר, על אף שאז היא כיכבה בכל כותרות העיתונים, שחידדו את שנינותם על חשבון בני האדם המעורבים בסיפור והדפיסו כותרות ענק כמו: 'קשה בגן, קל בקרב'. אולי משום שעליזה זוכתה מכל אשמה בסופו של דבר, נדחק הסיפור הזה מחוץ לזיכרון הציבורי. אבל אצל עליזה ומשפחתה, כמובן, ההדחקה הנוחה הזו מעולם לא יכלה היתה להתרחש. בימים אלה יצא למסכים סרט דוקומנטרי בשם 'גן ילדים' המגולל את סיפורה של אותה פרשה שוברת לב.

מי שהתחילה את רכבת השדים היתה הסייעת הוותיקה, שמסיבה לא ברורה בחרה לפתע להטיח טענות על אלימות והתעללות בגננת. אבל הנקודה הכואבת באמת היו ההורים. ההורים, שעד שאתמול העריצו את הגננת והיו מאושרים על מזלם הטוב שהילד שלהם לומד אצלה, בחרו להצטרף למסע הצייד. לפתע הם כולם 'נזכרו' בחבלות לא ברורות על גוף הילדים, או בפעוט שמרבה לפרוץ בבכי באופן 'מסתורי'. אחרי חמישה ימים במעצר נשלחה הגננת למעצר בית, והגן שלה נסגר.

"אמא כאילו הלכה וקטנה, הלכה ונעלמה", אומר בנה של עליזה, דורון ריינס, בריאיון ל'מקור ראשון' בעקבות הסרט. "בבית המעצר היא פגשה עברייניות, ראתה אישה בקריז ולא הבינה מה זה. היא קראה מיד לסוהרת ואמרה לה שיש עצירה שעוברת התקף אפילפסיה. עד היום כל שקשוק מפתחות מקפיץ אותה. הימים האלו לא יימחקו אצלה לעולם". 

למזלה של עליזה, ילדיה התלכדו סביבה. בסיוע ידידי משפחה הם שכרו עורך דין וניהלו מסע הגנה משפטי מוצלח. ב-4.11.93, כמעט שנה לאחר שנעצרה, זוכתה הגננת מכל אשמה. "כתוצאה מהתרשמותי מהעדים, נראה לי שהעדויות של ההורים על בעיות בעשיית צרכים ועל סימנים כחולים שהתגלו אצל ילדיהם, אכן מושפעות השפעה ישירה מהחקירות והאישומים", כתב השופט משה טלגם בהכרעת הדין. "קרוב אני להניח שהורה ש'נתגלה' לו מצב כזה, של התעללות בילדו שחמקה מתשומת לבו במשך זמן ממושך, ילקה בהרגשת אשם וינסה 'להיזכר' בתופעה שהיא בגדר 'עובדה'". 

ילדיה של עליזה ריינס מספרים כי אף אחד מההורים בגן באותה שנה, הורים שהעידו נגד עליזה, לא הגיע כדי לברך על הזיכוי – או כדי להתנצל. במרחק של 24 שנים, הם עדיין מתחמקים מאחריות. כל הניסיונות של הבימאי לראיין אחד מהם עלו בתוהו. התגובות שלהם נעו בין 'לא זוכרים' ל'לא היינו מעורבים', אפילו אם למעשה העידו נגדה בבית המשפט.

הזיכוי, עצוב לומר, לא החזיר את הגלגל אחורנית. אחרי שנים בהן השקיעה בגן את כל נשמתה, נאלצה עליזה ריינס  לסגור אותו. למרות הכרעתו החד משמעית של השופט, הורים נמנעו מלרשום את ילדיהם. הגן הושכר לגננת אחרת.

(צילום: shutterstock)

עליזה ריינס ניסתה לתבוע פיצויים מהמדינה על הסבל שעברה, אבל השופטים דחו את תביעתה בטענה שיהיה זה מסר בלתי ראוי לרשויות החוק, שמתפקידן היה לחקור ביסודיות תלונה מעין זו. אף אחד לא שילם עד היום על הפרשה הכאובה – ועליזה לא קיבלה שום פיצוי.

הסיפור על ריינס אולי נשכח מזמן, אבל הסרט, באופן פרדוקסלי, מוצא רלוונטיות מיוחדת דווקא היום, בעידן הטכנולוגי שהביא עלינו את תופעת השיימינג הווירטואלי. את מה שהשיגו ברמת השרון על ידי עלילת שווא למשטרה, אפשר היום להשיג הרבה יותר בקלות. כל מה שצריך הוא גישה לאינטרנט ונכונות להתעלם מכל הלכות לשון הרע.

סיפורי שיימינג הם כבר חזון נפרץ בעיתונות, אבל בדיוק יום אחרי שקראתי על 'גן ילדים', הסרט הדוקומנטרי שנעשה על עליזה ריינס, קראתי על מקרה דומה, עם סוף קצת אחר, שמתרחש בימים אלה בארצות הברית. צלמת חתונות בשם אנדראה פוליטו תקבל פיצויים בסך מיליון דולר מזוג שאת חתונתו היא צילמה, כך פסק חבר מושבעים בטקסס. הסיבה? הזוג עשה כמיטב יכולתו לחסל את העסק שלה – וגם הצליח.

עד 2015, פוליטו היתה צלמת חתונות מוכרת ומוערכת, שהעסיקה מספר עובדים. ואז אתרע מזלה להיבחר לצילום חתונתם של אנדרו ונילי מולדובן. הזוג לא קרא בקפידה את החוזה עליו חתם, ואז התרעם כשגילה כי עליו לשלם 125 דולרים על האלבום כדי לקבל את התמונות ברזולוציה גבוהה. על אף שמדובר בפרקטיקה מקובלת בקרב צלמים, ועל אף שכאמור בני הזוג חתמו על הסכם הכולל סעיף זה, הם יצאו למסע השמצות כנגד מולדובן. הם התראיינו לרשת תקשורת מקומי וסיפרו על הצלמת שמחזיקה את התמונות שלהן בנות ערובה עד שתקבל תשלום נוסף – כאילו לא מספיקים לה האלפים הרבים שכבר שולמו לה – ודאגו לקמפיין שיימינג משומן ברשתות החברתיות. כתוצאה מכך, פוליטו מצאה את עצמה, פשוטו כמשמעו, בלי לקוחות. היא נאלצה לסגור את העסק שלה ולחיות מחסכונות פנסיה.

אפשר לקוות שבמקרה של פוליטו ייעשה צדק טוב יותר מאשר במקרה של ריינס: היא תקבל את הפיצויים ותוכל לפתוח מחדש את העסק שלה, מגובה בפסק דין המעמיד באור אפל את מעשיהם של בני הזוג שתקפו אותה ומצדיק לחלוטין את התנהגותה שלה. עדיין, במשך שנתיים וחצי היא נאלצה לחיות בחוסר וודאות כלכלי ובידיעה שקנתה לעצמה מוניטין של גנבת – רק בגלל זוג שהתעצל לקרא את פרטי החוזה עליו חתם.

כנראה שתמיד יהיו אנשים ממורמרים, קלי דעת, וסתם טיפוסי 'מגע לי' שידם קלה על הדק הריסת החיים של האחר רק כי הוא לא מוצאן חן בעינינו במאת האחוזים. תמיד יהיו לקוחות שמשוכנעים שרק הם צודקים והורים שחושבים שלילדים שלהם מגיע יותר. אבל עצם קיומם של טיפוסים כאלה לא היה הורס את מקור פרנסתה של עליזה ריינס – או את זה של פוליטו.

מה שאפשר את שני הפיכת שני הסיפורים השונים אך הדומים הללו לטרגדיות אנושיות, היא הנכונות של ציבור רחב ונורמטיבי לקבל את הוצאת הדיבה כאמת ולא לשאול יותר מידי שאלות. הנכונות להאמין שמי שמתלונן עושה זאת וודאי מסיבות טובות ולא בגלל אישיות בעייתית. הנכונות, בקיצור, לקבל לשון הרע.

קשה לא להטות אוזן לרכילות עסיסית. קשה לאטום אוזניים ולסרב להאמין כשמספרים לנו פרטים שערורייתיים על בעל מקצוע, על איש חינוך, אפילו על סתם אדם שאנחנו מכירים. אבל קשה יותר – הרבה יותר – ליפול בצד הרע של בעל הלשון הרע, ולהצטרף לסטטיסטיקה העצובה של עוד מישהו שפרנסתו או חייו נהרסו בגלל דיבורים של אנשים.

בפעם הבאה כשמתחשק לנו בכל זאת להצטרף לעליהום ולהאמין להשמצות על אי-מי, אולי ניקח רגע אחד כדי לחשוב על עליזה ריינס והמחיר הכבד שהיא שילמה בגלל מקבלי לשון הרע. כששלמה המלך הצהיר: 'מוות וחיים ביד הלשון' – לזה בדיוק הוא התכוון.