"אני לא מתנצלת על הבת המדהימה שלי ולא על המשקל שלה"

רצה הקדוש ברוך הוא ואני מגדלת ילדה בת ארבע וחצי שדומה לי כשתי טיפות מים: ילדה יצירתית ומצחיקה שהיא גם מאתגרת במיוחד, שוקלת מעל 30 קילו ואוהבת מאד מאד לאכול. נשבעתי: היא לא תעבור את מה שאני עברתי

יש לי אוצר בבית, בת ארבע וחצי. היא מדהימה ומצחיקה ויצירתית שאין דברים כאלה. היא חכמה בטירוף ושואלת שאלות שמשאירות אותי פעורת פה.

קוראים לה לאה.

לאה שלנו היא ילדה מאתגרת במיוחד. יש לה קושי בוויסות החושי, וזה אומר שהיא לא אוהבת נשיקות או חיבוקים "רגילים", אלא חיבוקים חזקים מאד מאד. כאלו שממש מכאיבים אפילו, רק ככה היא מצליחה להרגיש שנעים לה. ועל זה כבר סיפרתי במייל אחר לפני כמה שבועות (ועדיין אני מקבלת עליו מאות תגובות!).

בנוסף, לאה שלנו נראית גדולה מאד מכפי גילה. כמה גדולה? אף אחד לא מאמין שהיא רק בת ארבע וחצי. נותנים לה לפחות את גיל 6 וגם יותר.

היא שוקלת מעל 30 ק"ג, ואוהבת מאד מאד לאכול.

למזלה, יש לה אמא שמבינה אותה מאד ועובדת איתה כבר מגיל שנתיים על הוויסות בין תחושת רעב לשובע. ובמקביל על הקושי בוויסות החושי באמצעות צוות מנוסה.

כשהיא הייתה בת שנתיים, הא הייתה אוכלת ארוחת צהריים טובה ואחרי זה מגישה לי את הצלחת ואומרת לי "אמא, לא קָבַּלְתִי".

זו לאה שלנו.

עוד כשהייתה תינוקת ממש, ולמרות שהיא הייתה רק התינוקת השניה שלנו, הרגשתי שהיא קצת אחרת ומיד פניתי לניקוי כל חוויות ההריון שהיו לי איתה, והיו לי חוויות לא פשוטות באותה תקופה. רציתי לוודא שאני עושה את המיטב בשבילה.

הלכתי לטיפול במח אחד ואחר כך בקינסיולוגיה. עלו שם הרבה דברים קשים ולא פשוטים שעברתי בהריון איתה, כמו זה שחברה טובה שלי נפטרה בזמן ההריון ולקחתי את זה קשה מאד, והעובדה שהיא נולדה אחרי הפלה של תאומים שגרמה לי להיכנס לפחד אימים שמא אאבד גם אותה.

מידי הרבה מוות היה בהריון הזה.

אז ניקיתי וניקיתי וניקיתי כדי שהיא תתחיל את החיים על צד ימין.

והילדה גדלה והתחלתי לקבל הערות שהיא שמנה מידי לגילה.

בגיל שנתיים וחצי כבר היה לי כבד מאד להרים אותה, וכאב לי מאד שלא יכולתי לנשק אותה כמו שאני אוהבת לנשק את הילדים שלי, ואני מאלו שטורפת אותם מלמעלה עד למטה. אותה לא כי זה לא נעים לה.

לימדתי את עצמי לקבל את העובדה שהצרכים שלה שונים משל אחיה הבכור.

בגיל ארבע התחלנו לבדוק מה הסיבה שהיא כל כך רעבה ועולה במשקל בצורה מדאיגה. פנינו לאנדוקרינולוג (מומחה התפתחות), ערכנו בדיקות מקיפות, אבל הילדה מאה אחוז בסדר. היא פשוט אוהבת לאכול.

כן, זה מוכר לי מאיפה שהוא, ועם גנטיקה כמו שיש לה, של אבא ואמא לא רזים שאוהבים מתוק ומנשנשים יותר מאשר אוכלים – הסיכויים שלה להיות כמוהם גבוהים מאד.

מצד אחד נרגעתי, הרי הכל בסדר, מצד שני, מי כמוני יודעת כמה זה לא בסדר להיות ילדה קטנה ושמנה כל כך! כמה גיהינום עברתי בחיי בגלל זה! כמה כאב וצער ונידוי וריחוק וביקורת ואשמה חטפתי!!!

ואחים שלי אמרו לי שיש בית סוהר לילדים שמנים ששם נועלים את הלסתות במתלעות ואפשר לשתות רק דרך קש! כי הם רצו להפחיד אותי ואולי ככה אני אפסיק לאכול.

כמה סיוטים היו לי בגלל זה!

ספר שלם כתבתי על חוויותיי כילדה, נערה ובחורה שמנה. (הספר "מסע כבד" שיצא בשם העט פרידי דביר ופורסם בעיתון משפחה כטור קבוע)

נשבעתי שהילדים שלי לא יעברו את מה שעברתי.

והנה, ההיסטוריה חוזרת במלוא עוצמתה ואני מגדלת את עצמי רק בהפרש של 30 שנה ויש לי בת שדומה לי שתי טיפות מים, במראה, בהתנהגות ובמערכת היחסים עם האוכל.

למזלי, אנחנו דור אחר, דור של מודעות, דור שבו לא מאיימים על ילד כדי לזכות בשיתוף פעולה שלו.

ואני, שמתוך הכאב והקושי הפכתי עולמות כדי לחוש מעט בעלת ערך בכל דרך שהיא, גם בדרכים רעות, העיקר שיראו אותי ולא רק את המשקל שלי, הבטחתי שילדי יהיו שווים בזכות מי שהם.

הבטחתי וקיוויתי שלא אתנסה אבל אלוקים חושב אחרת ואני רוצה וחייבת לקיים את ההבטחה שלי.

בשבוע שעבר, יצאנו לקנות ללאה בגד לחתונה של אחיין שלי ואמא שלי ביקשה להצטרף ולחפש ביחד ולפנק את לאה בגלידה. אחרי ששוטטנו בכמה מרכזי קניות ולא מצאנו כלום, ואני עם דמעות בעיניים של תסכול וצער על ילדה מדהימה ומבריקה שאין בגדים בגודל שלה, אמא שלי חוזרת לספר לי על ההתמודדות שלה איתי, 35 שנים אחורה, וכמה היא התביישה וכמה צער היה לה.

ואז אמרתי לה "את יודעת, אמא, אני עוד זוכרת את הפעמים שנכנסו לחנות ואמרת למוכרת שאת צריכה עזרה כי הבת שלך מאד גדולה וצריכה בגדים מיוחדים, ואני רציתי להעלם אבל לא יכולתי כי הייתי גדולה וכולם ראו אותי כל הזמן. את עשית את ההכי טוב בשבילי וקנית לי את הבגדים הכי יקרים שיש ונתת לי את כל העולם וקצת יותר, אבל תמיד זה בא ביחד עם התנצלות כי יש לך "בת גדולה" ואת קונה לה בגדים יקרים כי "אין להשיג בגדים בחנויות רגילות" ולכן לא יכולתי להעריך את כל מה שהענקת לי.

אני לא מתנצלת על הבת שלי. היא מדהימה כמו שהיא. לא גנבתי מאף אחד כלום ואני לא אשמה אם הבת שלי כזו או אחרת ולא מעניין אותי מה אחרים יגידו (למרות שאני לא יכולה להכחיש שכשיותר מידי אנשים אומרים לך שהבת שלך שמנה ואולי את נותנת לה יותר מידי ממתקים בלי שהם בכלל יודעים עד כמה אני מקפידה על אכילה מאוזנת בבית זה בהחלט לא חוויה נעימה). אני אוהבת אותה כמו שהיא ורואה בה בריאה אלוקית מופלאה עם שפע של אוצרות בתוכה והמשקל הוא רק משקל והוא לא מעיד עליה או עלי כלום.

בפעם הראשונה בחיי שמעתי את אמא שלי אומרת "את צודקת. אני לא יכולתי לעמוד במבטים של אנשים. כל הכבוד לך".

והחלק העצוב הוא שבזמן שאני כותבת את השורות האלו אני מקבלת טלפון מאישה שמבקשת עזרה בשביל בת ה 13 שלה שהיא העתק מדויק לסיפור שלי ושל הבת שלי!!!

הפניתי אותה קודם כל לבדיקה רפואית (דבר שהיא עוד לא עשתה עד היום), במקביל הפניתי אותה לאשת מקצוע במרכז שלי לטיפול בטראומות (כי משקל בסדר גודל כזה הוא פעמים רבות תוצאה של חוויה שהגוף מפרש כטראומה) וגם להנחיית הורים לאמא כדי שתקבל כח לעצמה וכלים להעצים את הבת שלה למרות ועל אף.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש' לשינוי".

לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו