האות ע' – ראיה והתבוננות עמוקה

האות ע' מבטאת את העומק, וכן את המוחשיות. ולכן את הראיה לעומק בתלת מימד; את קליטת המרחב לאורך, לרוחב ולעומק.

משום כך האות ע' מייצגת גם את יכולת הראיה הפיזית, וגם את יכולת הראיה הרוחנית, את שימת הלב וקליטת מידע חדש ועמוק יותר. ככתוב: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם". וכמו שפירש שם רש"י שהתבוננו במצבם מתוך ראיה פנימית חדשה. ובכלל זה טמונה באות ע' יכולת ראיית אור התורה, וחשיפת עומק חכמתה המקופלת ומסתתרת בשבעים (ע') הפנים שיש לתורה.

לכן, האבר המופקד על הראיה בעולם הטבע, נקרא "עין". על שם האות המייצגת את שורשו הרוחני של אבר הראיה. כלומר, האבר נקרא על שם האות, ולא האות על שם האבר. שהרי שורש אפשרות הראיה בעולם-הזה, טמון בכוח פעולתה של האות ע', כמבואר בתיקוני הזוהר: "ע', בה מסתכל ובה מצפה", ואילו היה העולם נברא רק באמצעות עשרים ואחת אותיות, ללא האות ע', היו כל פריטי העולם הנברא חסרי אפשרות לראות, ואף לא היינו מכירים אפשרות כזו. הדבר דומה על דרך המשל לעובר שייווצר מעשרים ואחד זוגות כרומוזומים במקום מעשרים ושנים, הרי אז יחסר בגופו המרכיב שהיה אמור להתפתח מהכרומוזום החסר.

ולפי זה, ביאורו הפנימי של הכתוב "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא" הוא: "וישא את כלי ראייתו הפועלים מכוח האות ע', וכך ראה". 

בספרו "מגן דוד" כותב הרדב"ז כי האות עי"ן רומזת לעין העליונה, כלומר להשגחה העליונה. וכמו שכתוב "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ. תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". בודאי שהמילה "עיני" שבפסוק זה, אינה מתייחסת לעיניים ממש, שהרי הקדוש ברוך-הוא אינו גוף ואין לו דמות הגוף. אלא בפשטם של דברים ה'עיניים' שכאן אינם אלא כמשל לראיה ולהשגחה מיוחדת ועמוקה, וברובד העמוק יותר הכוונה לשורש הראיה וההשגחה הטמון באות ע'. וכאילו אמר: "תמיד פעולת ההשגחה שהטביע ה' באות ע', פועלת בארץ זו מראשית השנה ועד אחרית שנה".

ובמדרש "אותיות דרבי עקיבא" מבואר, שמשום עומק חכמת התורה הכוללת את כל החכמות והמדעים, ומהווה דרך חיים לאדם, האות ע' שמייצגת את הראיה העמוקה והמקיפה, מייצגת את התורה: "אין עין אלא תורה. שהיא העין לכל עין [היא המאפשרת לכל עין לראות נכון], והיא אורה לכל אורה [מאירה את חיי האדם ואת פנימיות נשמתו המאירה], והיא חכמה לכל חכמה [כוללת את כל המידע שבחוכמות השונות], והיא בינה לכל נבונים [מלמדת את הנבון כיצד לבנות מהלכים חדשים בכל תחום], והיא מדע לכל יודעים [מביאה את האדם להחליט ולהסיק מסקנות נכונות], והיא חיים למחזיקים בה [הנצמד אליה והולך בדרכה חי חיים הגדרתם הנכונה: חיים אמיתיים ומאושרים]".

האות ע' מופיעה לראשונה בתורה בתחילת מילה בפסוק: "עַל פְּנֵי תְהוֹם". לפי שמהותה הוא ה"על"; המוחשי והנראה כעומד ממעל.  

צורת האות ע' ואופן הגייתה

צורת האות ע' כזוג עיניים, המודגשות בתרשים כללי של פני אדם. שאר אברי הפנים כמעט שאינם נראים בצורת האות. לפי שאות זו היא שורשה הרוחני של פעולת העיניים: לראות ולקלוט מידע בעומק, באורך וברוחב.

הגיית וביטוי האות ע', עמוקה. שלא כאחיותיה הרכות והעדינות, א' ו-ה', לפי שזוהי מהותה. והעין, השואבת את כוחה מהאות ע' הנהגית בעומק, בעלת כוח ראייה לעומק. הן במימד הגשמי, בתלת מימד, והן במימד הרוחני שבראיית עין השכל.

לפיכך, מילים המבטאות מוחשיות מורגשת, פותחות באות ע'. כגון: עומק, עובי, עוני, עמל, עשיה, עור, עוֹל, עוול, עליון, ערימה, עייפות ועוד. בניגוד לאותיות הדומות: א', ו-ה', שהגייתן רכה ומבטאות רוחניות ועדינות.

וכאן ראוי לעורר אודות חשיבות ההגייה הנכונה של האות ע', לפחות בקריאת-שמע ובתפילה, שלא לומר בטעות מילים העלולות להישמע חלילה כדברי גידוף. כגון באמירת הפסוק שבקריאת שמע "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם", שלא יישמע חלילה כאומר 'ולאבדו'. וכן כל כיוצא בזה.

עין האדם ועין המים

מקום נביעת המים מן האדמה נקרא בתורה "עין המים". לפי שכמו שהעין קטנה ומעוגלת, ונובעים דרכה נוזלים מהגוף (העשוי "עפר מן האדמה") החוצה, כך מפתחו הקטן והמעוגל בדרך כלל, של המעיין, נובעים מים ויוצאים דרכו מהאדמה החוצה.

אלא שעין האדם גם קולטת מידע מהעולם הגדול החיצוני, ומכניסה אותו לעולמו הפנימי של האדם (משום כך הלובן שבתוך האות ע', בין שתי ה'עיניים' שבה, דומה בצורתו לחץ הנכנס מהעולם החיצוני המקיף את ה-ע', וחודר פנימה), ובכך מקשרת בין העולם החומרי והסואן שמחוץ לאדם לבין עולמו האישי, הרוחני והפנימי. יכולת מופלאה ומבורכת זו, המאפשרת לאדם להכיר את העולם שסביבו, ללמוד ולהחכים, היא גם מסוכנת מאד, בהיותה עלולה לקלוט נתונים ומעשים שליליים ובעקבותיהם להוביל את האדם לחשיבה שלילית ולשאיפה חווייתית פסולה, ולהפילו בכמה וכמה מכשולים. לפיכך הצטווינו בתורה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". וכמו שכתב ספר החינוך שענין לאו זה הוא להימנע מלחשוב מחשבות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליה. ואם יעלו בדעתו מחשבות כאלה, יחתוך אותן וישנה מחשבתו לחשוב בדרכי התורה הטובים והאמיתיים. והוסיף: "שורש מצוה זו נגלה [גלוי וברור]. כי בזה ישמר [יהיה שמור] האדם מחטוא להשם יתברך כל ימיו. כי המחשבות הרעות - אבות הטומאות, והמעשים – ילדיהן. ואם ימות אדם טרם יוליד, אין זכר לבנים. נמצאת זאת המניעה [הימנעות זו], שורש שכל הטובות יוצאות ממנו".

במבט עמוק יותר: עין המים הוא מקום נביעת ומעבר המים, ממקום סגור ומוגבל למרחבי העולם הגדול. ובדומה לכך העולם הגדול, זורם דרך עין האדם אל מרחבי נשמתו המכילה הרבה יותר ממרחבי העולם. הוכחה לכך היא עצם העובדה שנשמת האדם הנראה כה קטן בגופו, מסוגלת לקלוט בראייתה מרחבים אין סופיים, ולהכיל מידע הכולל את כל היקום – ולא רק את העולם, על המוני פרטיו ונפלאותיו, וכן את כל החכמות שבענפי המדע השונים, ואת עולמה הקסום של התורה על סתריה וסודותיה. הרי שהעולם כולו קטן לעומת הנשמה.

המתבונן במהות העין יגלה שפעולתה אינה מתבטאת רק בנביעת דמעות ובקליטת מידע, אלא היא גם מוציאה מידע מעולמו הפנימי של האדם החוצה. שהרי המתבונן במבט הנשקף מעיני זולתו, יכול לראות בו אם עוין הוא, או אוהב. אם רחמן, או אכזר. אם קר ומנוכר, או אנושי וחם. וכן כלפי שאר תכונות נפשו. נמצא שהעין גם משקפת את מצבו הנפשי של האדם.

גם מצב בריאות גופו של האדם משתקף בעיניו, כידוע לפי שיטת האירידיולוגיה, ומראה העין משתנה בהתאם למצב בריאות הגוף. (ומכיון שהעין מבטאת השתקפות, המילה "מֵעֵין" משמשת לתאר עניין הדומה מאד לעניין אחר. כגון הביטוי "מעין שמונה-עשרה").

ובמסכת "דרך ארץ זוטא" מבואר כי העין דומה לעולם: השחור שבעין, זו היבשה. הלובן שבה, זה האוקיינוס שמקיף את היבשה. מרכז השחור, זו ירושלים. ואילו פרצופו של המסתכל, אשר משתקף באישון, הוא בבחינת בית-המקדש שבמרכז ירושלים. וכוונת דבריהם, שכשם שמבחינה פיזית מבנה העין קבוע, ורק ההשתקפות הנראית במרכזה משתנית על-פי מראה פרצוף האדם המסתכל בה – כך מבחינה פיזית מבנה העולם החומרי קבוע, אך השפע הרוחני היורד למרכז העולם, לבית-המקדש, וממנו לכל העולם, תלוי הוא במראה הרוחני של בני האדם בהתאם למעשיהם. 

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.