האות ע' – בין עין טובה לעין רעה

מספר האות ע', שבעים. הוא המספר המבטא את שלימות עומק החשיבה האנושית. וכמו שכתב הרמב"ן בביאורו לתורה שהמספר שבעים כולל את כל הדעות. כלומר, תהיינה דעות רבות ככל שתהיינה, כאשר נתמצת כל אחת מהן ונשווה בין כולן, נגלה כי בסיכומם של דברים מדובר בשבעים דעות ולא יותר. ומכיון שהמספר שבעים כולל את כל הדעות לכן היו שבעים חכמים בסנהדרין. וכן, כל העמים שבעולם אינם אלא כענפים שיצאו משבעים הגזעים הבסיסיים של אומות העולם, אשר שורשם בשבעים שרים-מלאכים, הממונים עליהם בפמליה של מעלה. גם תחילת היווצרותו של עם ישראל, בשבעים בני משפחת יעקב שירדו למצרים. מספר הימים הרוחניים (שבתות וחגים) בשנה, אף הוא שבעים. ובבית-המקדש, מקום ירידת השפע לכל שבעים האומות, ניצבו שבעים עמודים. לפי שהמספר שבעים כולל את מכלול האפשרויות השייכות בכל נושא שהוא, וכל אחד מהשבעים המנויים לעיל, כולל פרטים רבים.

ומכיון שהמספר שבעים כולל את כל הדעות, יש שבעים פנים לתורה. כלומר, לכל רובד מארבעת רובדי עומק סודות התורה: פשט, רמז, דרש, סוד, יש שבעים צדדים שכל אחד מהם מאיר באור יקרות את דברי התורה כיהלום מלוטש. גם המילה 'סוד' בגימטריה שבעים. וכן ה'יין' אשר בהיכנסו אל הגוף חושף את סודות האדם, כמאמר חז"ל "נכנס יין, יצא סוד", אף הוא בגימטריה שבעים.

האות ע' שמספרה שבעים, ומבטאת את העמוק והמורגש, מקבילה לאות ז' שמספרה שבע, ומבטאת את התזוזה המורגשת. אלא שהאות ע' כפולה במספרה עשרת מונים מהאות ז'. זו שבע וזו שבעים. לפי שזו מבטאת את התנועה המורגשת וזו את קליטתה בחוש הראיה.

בנוסף, האות ז' מבטאת את כלי הזין והמאבק. והרי ההתבוננות, הראיה לעתיד וההסתכלות העמוקה, שבבחינת האות ע', מהוות מרכיב מרכזי ותנאי לניצחון בכל סוג של מלחמה, ברמה הגבוהה עוד יותר מעצם המאבק. הן במלחמה רוחנית כמלחמת היצר, והן במלחמה גשמית כמלחמת הפרנסה והקיום, ובשדה הקרב. משום כך אות עצם המלחמה, ז', ערכה בגימטריה שבע, ואילו אות ההתבוננות, ע', שהיא סוד ההצלחה במלחמה, כפולה ממנה עשרת מונים.

האות ע' אף מורכבת בצורתה מהאות ז' על גבי האות נ'. וביחד: "זן", כשם האות ז' בהגיית יוצאי תימן. וראה עוד בהמשך אודות הופעת האות ז' בצורת האות ע', וטעם נוסף למספר שבעים כנגד שבע, על-פי הסוד.

עין טובה ועין רעה

העין בגוף, אינה אלא שער לנשמה שבגוף. כלומר, בעוד שהעור והבשר מגיפים בפני הנשמה וחוסמים אותה, העין מהווה פתח בגוף לכניסת הסביבה אל הנשמה שבפנים. אולם פתח זה אינו משמש רק לכניסה, אלא גם לבקיעת קרינה מתוך הנשמה שבגוף, החוצה. לקרינה רוחנית זו יש כוח השפעה על המציאות החומרית. לכן כאשר אדם שאינו מתוקן במידותיו מביט בעינו מתוך קנאה, רוע לב או צרות עין, הרי הקרינה השלילית הבוקעת מתוכה פוגעת בזולת גם מבלי להתכוון להזיק. וזהו המושג הידוע בשם 'עין הרע'.  בספרו "אוצרות חיים" כתב מהרח"ו שיש כוח השפעה ממשי במה שיוצא מהסתכלות העיניים. ובתלמוד מבואר שהמוצא בגד נאה ושומרו עד שיימצא המאבד, לא יציג אותו לראוה בפני אורחיו – גם אם כוונתו לפורסו כדי שלא ייאכל על ידי עש, משום שהאורחים עלולים להזיק לבגד בהסתכלותם המתפעלת. אמנם הדרך להינצל מנזקי עין המקרינה רוע, היא בראש ובראשונה על ידי לימוד תורה. שהלומד תורה יוצר הארה רוחנית נפלאה בכל חלקי נשמתו וגופו, ומערכת הגנתית רוחנית סביבו, עד שאין בכוח שום גורם רוחני שלילי לפגוע בו ולהזיקו. ועוד לימדונו חז"ל שבכל עניינים אלו ודומיהם, הקשורים להשפעות אנרגטיות שליליות, "כל דקפיד, קפדיה בהדיה. ודלא קפיד, לא קפדי בהדיה". כלומר, מי שמקפיד ונבהל ונלחץ מהשפעתן המזיקה, חושף עצמו לפגיעתן. אולם מי שאינו חושש מפניהן, משום שירא רק מבורא העולם שהכל תלוי בו, ולא משום כוח אחר, הרי ביטחונו זה בבוראו משמרו, ואינו ניזוק מהן. ובתלמוד מוזכר נוסח לאומרו להגנה מעין הרע. אמנם לצורך אדם החושש שנפגע מעין הרע, יש להוסיף כאן את הסגולה המיוחדת שבאמירת 'מעשה הקטורת', עליה אומר הזוהר הקדוש: "בא וראה, כתוב 'קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת'. מה הטעם? 'כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף'. שהרי אין שבירה לסטרא אחרא אלא על ידי הקטורת [שבמקדש]. שאין לך דבר חביב אצל הקדוש ברוך הוא כקטורת. ועומדת לבטל כשפים ושאר דברים רעים מן הבית. אפילו ריח ועשן הקטורת שבני-אדם עושים מדעתם, מבטלים אותם דברים רעים [אלא שיש להיזהר מקטורת טמאה שהוכנה ונעשתה לשם הקטרה לעבודה-זרה, כמצוי היום בסוגי קטורת הבאים מהודו ומהמזרח-הרחוק], וכל שכן קטורת [שעשייתה המיוחדת היתה לבית-המקדש]. דבר זה ברית כרותה לפני הקדוש ברוך-הוא: שכל מי שקורא בכל יום מעשה הקטורת, ומבין את אשר הוא קורא, ינצל מכל הכוחות הרעים והכישופים שבעולם, ומכל פגעים רעים ומהרהורים רעים ומדין רע וממגפה ומוות, ולא ינזק כל אותו היום. לפי שאין הסטרא אחרא יכול לשלוט בו. אבל צריך שיכוון באמירתו להבין את שאומר. אמר רבי שמעון בר יוחאי: אילו בני-אדם היו יודעים עד כמה עליונה וחשובה היא הקטורת לפני הקדוש ברוך-הוא, היו נוטלים כל מילה ומילה ממנה, והיו מעלים אותה להיות עטרה על ראשם ככתר זהב".

וכן יש לציין את הסגולה הידועה באמצעות עופרת (והיא אחת הסגולות היחידות שגדולי ישראל בדורנו סמכו ידם עליה, ואישרוה שאינה מדרכי האמורי, אלא מקובלת מדורי דורות מסטרא דקדושה). מעניין הדבר שסגולה עתיקה זו להגן מקרינת העין ולבטלה באמצעות עופרת, מקבלת כיום חיזוק והבנה במשהו לאור העובדה שהעופרת היא המתכת היחידה החסינה בפני מספר סוגי קרינות שהתגלו בעידן המודרני. עובדה, שאגב היתה ידועה לאבותינו לפני אלפי שנים, כמבואר בתלמוד שכדי לשמור את תולעת השמיר (אותה תולעת מיוחדת שבקרינתה השתמשו לביקוע ולסיתות אבני המקדש, ולחקיקת שמות השבטים באבני החושן), היו מניחים אותה דווקא בכלי עופרת. משום שכל מתכת אחרת או חומר אחר, היו מתבקעים מקרינתה. יצויין שגם אוהב המסתכל בהתפעלות יתירה, עלול להזיק. אלא שנזק כזה נדיר יותר. אולם כאשר אדם השמח בחלקו ומתוקן במידותיו, ושואף שלכולם יהיה רק טוב ואושר, מביט בזולתו במבט רך מתוך לב טוב ואוהב. הוא חש השתתפות כנה בשמחתו ובטובתו של חברו כאילו היתה זו שמחתו וטובתו הפרטית. אדם זה, טוב לב הוא, ועינו עין טובה.

עוד לימדונו חז"ל שלא להסתכל בפני אדם רשע, כדי שדמותו לא תשפיע עלינו לרעה. ומאידך שיבחו את מעלת ותועלת ההסתכלות במראה פניו של צדיק אמת.

המסתכל בעיניו בציצית שבבגדו, צריך להיזכר באותה שעה בסיבת קשירתם בבגדיו. ככתוב בתורה: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". גם התפילין הנקשרים על הראש מול בין העיניים.

 "בין עיניך"

רבים תמהים על העובדה שבתורה נאמר לעניין מקום הנחת תפילין של ראש: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", ואילו אנו מניחים אותם על שיער הראש סמוך למצח, במקום שהוא מעל האיזור שבין העיניים, וכמו שקיבלנו בתורה שבעל-פה. והרי נאמר "בין עיניך" ולא "מעל בין עיניך"? ואף על פי שבמקום נוסף התורה מכנה מקום זה בשם 'בין העיניים', בפסוק: בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם, לָמֵת". כלומר שלא נתגודד בחרבות כדי להיפצע, ושלא נגלח ונקרח את מקום השיער מול בין העיניים כניוול לאות אבלות על מת, כדרך האומות שהיו נוהגות כן בזמנם. והרי שלמקום השיער התורה קוראת בשם "בין עיניכם". אך עדיין צריך להבין מדוע מקום זה נקרא בשם שאינו נראה מדוייק.

אולם גם כאן לימוד סוד האותיות וגילוי נפלאות הבריאה מאירים באור יקרות את שפת התורה, המדוייקת לחלוטין על פי המציאות האמיתית, עוד בטרם גילוה בני האדם. כידוע, העין אינה אלא מצלמה הקולטת את גלי האור ומעבירה אותם אל מרכז הראיה שבמוח. במחקרים חדשים התברר כי מכל עין יוצא עצב ראיה המעביר למוח את התמונה במהופך, והמוח הופך את התמונה למצב בו היא אמורה להיות. תחילה העיניים הופכות את האור לגירויים עיצביים, המגיעים דרך עצבי הראיה היוצאים מהעיניים לשני מרכזים זהים ששמם הגרעין הברכי הצידי (LGN – Lateral Geniculate Nucleus), האחד מימין והשני משמאל. בהם נפגשים עצבי הראיה, ובהם נעשה העיבוד העיקרי של המידע הויזואלי. ממרכזים אלה מועבר המידע לאזור הקרוי V1 שנמצא בקליפת המוח החזותית (ששולחת אליהם בחזרה מידע אחר, הדרוש לתהליך הראיה), וממנו המידע משוכפל לאזורים נוספים במוח, להם תגובות ורגישויות שונות.

נמצא אפוא, שהראייה באמת אינה בעיניים החיצוניות, אלא בשורשם של העיניים הנמצא במוח, ובעיקר בגרעינים הברכיים הצידיים. ומכיון ששפת התורה היא על פי המשמעות האמיתית של כל מילה על פי סוד האותיות, הרי המילה "עין" מתייחסת לאות ע' שהיא כוח הראיה בעולמינו. נמצא שביאור המילים "בין עיניך" הוא: בין 'מרכזי ראייתך'.

והנה האיזור בין שני הגרעינים הברכיים הצידיים, היוצרים את הראיה במוח, הוא בדיוק  מקום הנחת התפילין של ראש – במקום השיער סמוך למצח, מול בין שתי העיניים! נמצא שמקום הנחת התפילין הוא בין שני מרכזי הראיה שבמוח – "בין עיניך" ממש!

ועל הזרוע כנגד הלב, מושכים הארה מאור האין-סוף ומשפיעים אותו פנימה אל מרכז הראיה והחשיבה שבמוח, ואל מרכז הרגש שבלב. וכאשר האדם שומר על מוחו לבל יכנסו לתוכו דרך חלונות העיניים מראות שליליות, ומקדשו בהארות גבוהות באמצעות התפילין שהוא מניח עליו, ובאמצעות לימוד דברי התורה וחשיבה טובה, זוכה הוא לרומם את עצמו גם במעשיו, עד ההגעה לשלימות האדם.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.