האות ע' – מעבר בין רוחניות לגשמיות

ע' היא אחת משבע אותיות שעטנ"ז ג"ץ, אשר יש לתייגן בכתר שלושת התגים. שכן הזוכה להעמיק חקר בתורה, וללומדה לשם שמים, כלומר לעשות רצון בוראו ולא לשם כבוד וממון. ומרגיל עצמו להתבונן בעומק בתכלית חייו, ומברר ומאמת "מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו", ומתוך כך משליט את נשמתו על גופו, וכל מעשי גופו נעשים על-פי רצון בוראו, זוכה הוא לכתר מלכות. שהרי מלך אמיתי הוא המולך על מחשבותיו ורגשותיו, ועל כל אברי גופו להנהיגם על-פי הדרכת התורה. אדם זה זוכה לכבוד מלכים מבני האדם המתאווים וששים לעשות רצונו בלב שלם ובנפש חפצה. כהבטחת רבי מאיר בעל הנס במשנה: "כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה... ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק, וחסיד, וישר, ונאמן. ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה. ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין וכו'."

שימושי המילה "עין"

המילה "עין" באה במקום המילה מַרְאֶה. כגון הכתוב בפסוק: "וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ" שפירושו 'וכיסה את מראה הארץ'. ולכן המילה "מֵעֵין", כאמור לעיל, משמשת כמילת הדמיה: זה מעין זה. כלומר, זה כמראה זה.

המילה "עין" משמשת גם במקום המילה "גוון" בעולם הצבעים. כגון הכתוב אודות גוון המן שאכלו ישראל במדבר: "וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח". לפי שסיבת ראיית הצבעים השונים, נעוצה בעין. שהרי אופני קליטת העין את קרני האור המוחזרות מכל עצם, היא הגורמת לראיית ההבדלים שבין הצבעים (ראה על כך בהרחבה בפרק "עולם הצבעים").

עין חומרית ויצרית

כאמור, האות ע' מבטאת את העמוק והמוחשי. לפיכך כנגד עומק שבעים פני חכמת התורה, היא גם מבטאת את החומריות והגשמיות שבעולם המורגש, בניגוד לאותיות א' ה', המבטאות את הרוחניות. לכן הגיית האות ע' עמוקה ומורגשת ביותר, הגיית האות א' הרוחנית רכה יותר, ואילו הגיית האות ה' הרוחנית והנקבית רכה מאד.

זוהי הסיבה שבמילים רבות, כאשר נחליף את האות א' באות ע', תהפוך המילה מזכה ורוחנית, למורגשת וחומרית יותר:

אור                        –                 עור

אושר                     –                 עושר

אומד                      –                 עומד

קריאה                    –                 קריעה

אציל                        –               עצל

אפר (שרידי חומר שנשרף)    –       עפר (אדמה חומרית)

אַל (הוראת מניעה)             –       על (הנחה פיזית)

לפיכך מי שעינו חסומה, נקרא עיור. לפי שהוא חסר אור הראיה, ועיניו דומות לעור, שאינו רואה.

אמנם אדם הרואה מבחינה פיזית, אך הולך הוא אחר עיניו הרואות והחומדות, סופו שנעשה עני. לפי שמאבד כספו על תאוותיו. לכן 'עין' אותיות 'עני'. שהרי בסדר העדיפויות שלו העביר לסוף את האות י' הרוחנית. וזאת בניגוד גמור ל'עשר' שהוא מספר האות י' הרוחנית, אשר מרמזת היא על ה'עשיר' האמיתי השמח בחלקו, כמבואר לעיל באות י'.

ומכיון שכאשר נעשה שימוש לרעה ביכולת הראיה שבאות ע' עלולה היא להפיל את האדם ממעלתו ומנכסיו, צורת האות ע' היא כאדם המחליק, הנופל לאחוריו וזרועו מושטת קדימה כדרך העניים, לבקשת עזרה.

הנה לשון מדרש "אותיות דרבי עקיבא":

"עי'ן – מפני מה כרוע ורבוץ ואינו זקוף?

מפני שזה הוא עשיו הרשע שיצאו ממנו טרסיים ומלכות אדום, ועתיד ליפול תחת רגליהם של ישראל שנאמר: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ". ונאמר: "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה". והכוונה בזה: בזוהר הקדוש מבואר ששרו של עשיו, הוא הס"מ. ועליו נאמר בתלמוד: "הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות". כלומר, הוא המפתה בתחילה להפיל את האדם בחטא, הוא המקטרג על המתפתה לו, והוא הממונה להזיק למתפתה. ועמלק וצאצאיו שמזרע עשיו, המשמשים כנציגיו של הס"מ בעולם, היו בעלי צרות עין וקנאה ועין-הרע, כנרמז באות הראשונה של שמם, האות ע'. ולכן בניגוד ליעקב שאמר "יֶשׁ לִי כֹל", עשיו אמר "יֶשׁ לִי רָב", אבל לא מספיק. בבחינת "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר". שהצדיק האמיתי שמח בחלקו ומרגיש שיש לו את כל הטוב והנדרש עבורו, מתוך בטחונו בה' יתברך שנותן לו את אשר טוב לו באמת. אך ההולך אחר עיניו – "עין רואה, ולב חומד, וכלי המעשה גומרין". ומרוב ראייתו וחמדתו בא לידי עניות, לאחר שאינו יכול להרשות לעצמו לפי ממונו את רמת החיים שיש לחברו, אך לרוב קנאתו שוקע בחובות להראות שאינו פחות ממנו, וסופו בא לידי עניות ויוצא מן העולם. לפיכך כאמור, 'עין' אותיות 'עני'. וכן מבואר בתלמוד שהאות ע' מבטאת עניות ועייפות מרעב. לפי שבעצם הליכתו אחר מראה עיניו, סילק את האות י' הרוחנית ממקומה במילה 'עין', ודחה אותה לסוף. על אדם זה אמרו חז"ל: "הקנאה התאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם". אולם לעומתו ההולך אחר עין השכל, שהחכים מן התורה ונוהג על פיה, וכך נשמר שלא לתור אחר הלב והעיניים, מתרחק מן הקנאה ושמח בחלקו, הרי אדם זה שאין בו קנאה – טהרת נשמתו מאירה את גופו עד כדי מצב שגופו אינו נרקב בקבר. כמבואר בתלמוד על הפסוק "ורקב עצמות קנאה".  מעשה בנערה יהודיה בשם פני האק תושבת ארצות הברית שנפגעה בגיל שבע עשרה בתאונת דרכים ואיבדה את הכרתה לכל חייה, עד שנפטרה בגיל תשעים, בכ"ו בטבת תשנ"ח, ונקברה בבית קברות נוצרי. כשנודע הדבר לאחד מקרוביה שחזר בתשובה כחמש שנים לאחר קבורתה, פתח את קברה בי"ח בתמוז תשס"ג כדי להעלות את עצמותיה לקבר שרכש עבורה בארץ ישראל בבית העלמין שבבאר יעקב. והנה לתדהמת כל הנוכחים נמצא גופה שלם לחלוטין (!) כאילו נקברה זה עתה. וכששאלו את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א במה זכתה שתולעי הרקב לא שלטו בגופה, השיב להם על-פי מאמר חז"ל על הפסוק "רקב עצמות קנאה". וזו שלאחר שהגיעה לגיל מצוות לא קנאה במשך רוב ככל חייה, לא נרקבה בקבר. מעשה זה נכתב בקצרה על מצבתה.

וכן ידוע על נפטרים רבים שהרימה לא שלטה בבשרם. בדרך כלל היו אלה אנשים שבחייהם הצטיינו במידות טובות, בעמל תורה, במצוות ובמעשים טובים.  נמצא שההולך אחר עצת הס"מ, סובל גם בעולם-הזה ולא רק בעולם-הבא. אולם תפקידים אלה של הס"מ קיימים רק בתקופת העבודה. כלומר, בתקופה בה הושם האדם בעולם לשם עמידה בניסיונות (שעל ידם יקבל את שכרו בזכות ולא בחסד. למען לא יתבזה בבחינת נהמא דכיסופא, לחם בושה, ולמען ידמה לאלוקים שגדולתו עצמית, וכדברי הרמח"ל בספרו "דרך ה'". אולם בעת קבלת השכר בימות המשיח יתבטל הס"מ המפתה ומכשיל. ככתוב על אותה תקופה: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה". כלומר שהכל יכירו במלכות ה'. או-אז גם לא יהיו קטרוגי השטן המקטרג, וממילא גם לא סבל ומוות הנעשים כיום על ידי מלאך המוות. ככתוב: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים". וזה ביאור דברי מדרש "אותיות דרבי עקיבא". שנפילת שרו הרוחני של עשיו למעלה וממילא נפילת עשיו וכל עמו למטה בעולמינו, נרמזה באות ע' (עשיו) הנפולה ורבוצה, ומראה את סופו.

מוסר הרמוז באותיות

בסדר האותיות: ס' ע' פ' צ', נרמז: הסוגר (סמ"ך) עינו (עי"ן), ופיו (פ"ה), מלראות ולדבר רע, הרי זה צדיק (צד"י).

ואף על פי שכבר באותיות ג' ד' נרמזה ההדרכה: 'גמול דלים', שם מדובר בעיקר בסיוע חומרי לדל בממון, ואילו אותיות ס' ו-ע' עוסקות בסמיכת אדם, המט ליפול משום היותו עני בחומר או ברוח, בכל דרך שתוכל להועיל לו. כגון: דיבור מעודד ומחזק, השתדלות וטיפול בעניינו, תפילה עבורו, עצה טובה וכדומה. ולעיתים יש לסמוך בסיוע כלכלי אפילו את העשיר בשעה שהוא שרוי בתקופה קשה, לבל יתמוטט, באמצעות הלוואה וכדומה. שהרי ה-ע' שמבטאת את העני מרמזת גם על העשיר.

ובהנהגת בין אדם לחבירו: הסומך (סמ"ך) עני (עי"ן), על ידי שפותח (פ"ה) כיסו ופיו, להעניק לו מממונו ולחזקו במלים טובות, הרי זה צדיק (צד"י).

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.