בריאות הנפש: איך דנים לכף זכות?

בביאור הציווי "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", מובא בתלמוד: "הוי דן את חברך לכף זכות".

כלומר, פסוק זה אינו עוסק בשופטים הדנים בבית המשפט, שהרי השופטים כבר הצטוו על כך בפסוק: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". אלא יש כאן ציווי לכל אחד מישראל אשר רואה את חברו מבצע פעולה שניתן לפרשה לחיוב וניתן לפרשה לשלילה, חובה מוטלת עליו לשופטו במחשבתו לצד החיובי ולדון אותו לכף זכות.

מצוה זו, אשר בוודאי מסייעת ל"נשפט" שלא ייחשב כאדם שלילי בקרב חבריו, מסייעת עוד יותר מכך לאדם השופט במחשבתו את חברו לכף זכות.

אדם הדן את חבריו לכף חובה, חש אולי בנוח מהעובדה שרק הוא בסדר - לדעתו, ואילו הם אלה המתנהגים שלא כראוי. אך אינו יודע כי הוא המפסיד הגדול מצורת גישתו לעולם. הוא בדרך כלל ממורמר וחייו רוויי כאבים פנימיים, משום שלדעתו יש יותר מידי אנשים שליליים בסביבתו. הוא גם חש מאוים מהם בכל תחומי החיים, על אף שמצד האמת המצב שונה לחלוטין וברוב המקרים אין כל הצדקה לתחושתו הקשה.

לעומתו, אדם המרגיל את עצמו לדון את סובביו לכף זכות, רואה את סביבתו באור יפה וטוב. הוא חש כי העולם מחייך אליו - שהרי כולם בסך הכל אנשים טובים ביסודם, והוא מקבל ביטחון עצמי.

* * *

אולם כיצד דנים לכף זכות? האם יש לעוות לשם כך את החשיבה ההגיונית?

בוודאי שלא. מדובר בחינוך עצמי לגילוי הבנה פנימית למניעי הזולת, או לפחות לדעת שלא כל הפרטים ידועים לעומד מן הצד, ומתוך כך לדונו לכף זכות.

למשל, אדם נקלע למקום נידח ולפתע החלו לרדת גשמים עזים. הוא נרטב עד לשד עצמותיו ומקווה שמישהו יגיע. והנה מכונית מתקרבת. הוא מתבונן ברכב הקרב ומזהה אותו כרכבו של חברו. הוא מהרהר במחשבתו: "כל כך הרבה טובות עשיתי לו בעבר ובוודאי יאספני על אף שארטיב לו את ריפוד המושב". אך הנה למרות ידיו המנופפות בחוזקה, חלף הרכב על פניו מבלי לעצור. נטיית האדם בשעה זו לומר לעצמו: "הנה התברר כי אינו חבר אמיתי. רק את טובתו הוא מבקש וכשאני זקוק לעזרתו אינו מוכן להקריב מאומה". ומכאן קצרה הדרך למסקנה: "מעתה אדם פסול הוא בעיני". והוא נותר ממורמר.

אולם אנו מצווים בתורה לדון את הזולת לכף זכות על ידי התבוננות מחשבתית: "אולי רכב זה רק דומה לרכבו של חברי". ואם תשובתו תהיה "היה זה רכבו בוודאות גמורה", ימשיך לחשוב "ושמא השאיל את רכבו לאדם אחר?". ואם ישיב "ראיתי כי הוא היה הנהג!" ימשיך: "ואולי לא זיהה אותי?". ואם יאמר "הוא נופף לי לשלום! בוודאי שזיהה!" עדיין ימשיך לדון לכף זכות ולומר: "אולי כל המקומות ברכבו היו תפוסים בנוסעים". ואם ישיב: "ראיתי מהחלונות שלא היו שם נוסעים אחרים", עליו להרהר: "ושמא היו ארגזים על הכיסאות?". ואם ראה שהמושבים היו ריקים לחלוטין, עדיין עליו לומר לעצמו "אולי רעייתו וילדיו הקטנים ממתינים לו בעוד כמה רחובות בגשם העז והוא הזדרז להגיע אליהם". וכך עליו להתבונן במחשבות שיש בהן מן ההיגיון ולשכנע את עצמו כי אל לו לשפוט את חברו לכף חובה. ויזכור כמה מקרים עברו עליו בהם היה הוא נראה כאדם שלילי בעוד אילו היו העומדים מן הצד מכירים את כל פרטי העניין, היו יודעים עד כמה הוא צודק והגון וישר. וכמו שהיה מצפה מהאחרים לדונו לכף זכות, כך ידון גם הוא את חברו. כדי להראות עד היכן הדברים מגיעים, טרחו חז"ל בתלמוד להביא כמה עובדות בהן הצד השלילי היה כה ברור, ובכל זאת אנשים מרוממים ונעלים באישיותם הנהיגו את עצמם לדון לכף זכות, וכפי שהתברר בסופו של דבר שאכן כך היה בדיוק. הנה אחד מהם: "תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות, דנין אותו [מלמעלה] לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. אמר לו: אין לי. - תן לי קרקע. - אין לי. - תן לי בהמה. - אין לי. תן לי כרים וכסתות. - אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? - אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? - אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? - אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? - אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? - אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לו: העבודה [לשון שבועה], כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות - המקום ידין אותך לזכות".

אפילו במקרים בהם אינו מוצא שום צד לכף זכות, יאמר העומד מן הצד לעצמו "הרי בוודאי איני בעל רוח הקודש לדעת מה בדיוק התרחש או מתרחש. ומי אני שאשפוט לחובה. הרי אדם זה הוחזק עד היום כאדם הגון וכך ימשיך הוא להיות בעיני".

דן למוות במקום לכף זכות

ילד מתלמידי תלמוד תורה "עץ חיים" בירושלים נראה מבזבז סכומים גדולים של כסף. לשאלת מנהל בית הספר, הרב ניסן אהרון טיקוצ'ינסקי: "מנין לך כספים אלה?" השיב בתירוצים: "חסכתי, מצאתי", וכיוצא בזה. המנהל התייעץ עם ה"משגיח הרוחני" של התלמוד תורה, הרב אריה לוין. קרא הרב אריה לוין לילד וביקשו שיכנס לחדרו. משנכנס הילד, קיבלו ר' אריה באהבה ובחיוך, נטל את כף ידו של הילד בחיבה ואמר לו: "אני מכירך לא מהיום. יודע אני בך שאינך מסוגל להוציא דבר שקר מפיך, ואם כן גלה לי את האמת מניין לך הכספים הרבים? יודע אתה, הממון – הכל חומדים אותו. אף אני חומד ממון, ולכולנו ישנה 'חולשה' לכסף וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיגו ולו באיסור, אם תגלה לי את האמת מניין לך הכספים, יסולח לך שהרי 'מודה ועוזב - ירוחם'."

הדברים הללו שנאמרו לנער בניחותא ובקול שליו ורגוע, חדרו עמוק לליבו של הילד והוא גילה לרב כי מדי פעם בפעם הוא שולח ידו בארנק אביו, נוטל משם כספים בסכומים גדולים ומחביאם...

המנהל הזמין את אביו של הילד לשיחה, סיפר לו את שגילה בנו, וביקשו שיסלח לו.

"התחיל אביו של הנער לצעוק כנגדו: "בבני אתם חושדים? והרי הוא צדיק! כנראה שבאמת מצא ברחוב ארנק עם כסף ולכן הוא מפזרו, אבל שהוא יגנוב?!".

כיון שכך, ביקשו המנהל שיסור יחד עמו לחדרו של הרב אריה לוין, וביקש ממנו שיאמר לאב את שגילה לו הבן... משסיפר ר' אריה את הדברים לאשורם, השתטח האב על ריצפת החדר והחל לצרוח: "אוי לי, הרגתי את חמותי!".

הנוכחים ניסו להרגיע את האב, אולם הוא המשיך לבכות וליילל: "אוי לי, מה עשיתי, אני רוצח!" איש לא הבין את פשר דבריו ובכיו.

הושיט לו ר' אריה כוס מים וניסה פעם נוספת להרגיעו. פתח האב וסיפר בבכי: "מארנקי נעלמו כספים מדי פעם בפעם בסכומים נכבדים. חשדי נפל על חמותי שהתגוררה עמנו, והטחתי בה דברים קשים. נעלבה החמות ואמרה כי חושד אני בכשרים... אולם כאשר כספים המשיכו להיעלם, אמרתי לאשתי: 'עלינו לעשות סוף לעניין. בננו הקטן, הן צדיק וישר הוא. בך – אינני חושד, אין זאת אלא שידה של אמך במעל... עלייך להחליט: היא או אני. אם היא לא תעזוב את ביתנו מיד, אזי אני עוזב את הבית...' נוצרה מתיחות רבה בבית ובלית ברירה נאלצה אשתי להכניס את אמה לבית אבות. למחרת היום נפטרה חותנתי... אוי לי, מה עשיתי?! מה גרמתי, הכיצד אוכל עתה להסתכל בפני אשתי?!".

בדי עמל עלה בידי ר' אריה להרגיע את האבא. הוא ייעצו שיעלה לקברה של חמותו ויבקש סליחתה ומחילתה על שחשד בה לשווא. הוא גם הבטיחו שישוחח עם אשתו להפיס דעתה שלא תיטור לו איבה בגלל מה שארע עם אמה. ואכן, כמה פעמים שוחח ר' אריה עם בני הזוג ועשה מאמצים רבים להפיג את המתח שנוצר ביניהם וליישר את ההדורים, עד שהתפייסו...".

יודגש כי הדברים מתייחסים לעומד מן הצד, ואין הכוונה לומר שאדם הסובל ממישהו ימשיך לסבול ממנו ויאפשר לו להתעלל בו משום שידון אותו לכף זכות. בוודאי שעל האדם לנהוג על פי כללי ההתנהגות הראויים ולהגן על עצמו מפי כל מי שבא לפגוע בו. אך עם זאת יהרהר בדעתו כי יתכן שאדם זה נוהג כך משום חוויות קשות שעבר בחייו או משום אופיו הקשה אשר לא השכיל לנתבו ולעדנו כראוי. באופן זה הוא אמנם ימנע את המזיק מלהזיק ומלהציק לו, אך לא יחיה בתחושת שנאה לאדם עצמו אלא למעשיו הרעים. זוהי חלוקה דקה אך נכונה המעניקה שלווה ומסלקת חרדות ופחדים. 

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס