מפתחות לחיים: השמחה

נטייתה הטבעית של הנפש הבריאה, להיות בשמחה תמיד. השמחה מתבטאת בהתרחבות הלב מתוך סיפוק פנימי, והיא מעניקה רצון ויכולת ביצועית לפרוץ קדימה בכל תחום. בעוד העצבות גורמת לתחושת מחנק, התכווצות בלב ולחץ, הנועלים כל רצון של התקדמות. ומאחר ונשמתו של האדם שואפת לטוב ולשלוות אמת, והטוב והשמחה והביטחון כרוכים זה בזה, בעוד שהרע והעצבות והפחד מהלכים יחדיו, שואפת היא הנשמה הטהורה להיות בשמחה תמיד. ובפרט שמתגעגעת היא לשמחה העליונה שאין לה גבולות, בה הייתה שרויה טרם ירדה לעולם הזה לצורך בניית אישיותה בתוך הגוף החומרי. וגם משום כך שואפת היא לשמחה וסולדת מכל תחושה של עצב, הסוגר ומחניק.

אולם השמחה אינה רק צורך נפשי בסיסי. אחד העיקרים החשובים ביותר בעבודה הרוחנית ביהדות הוא ה"עִבְדוּ אֶת ה בְּשִׂמְחָה".[1] ובזמנים מיוחדים אף ישנו ציווי לשמוח מעבר לרגיל. ככתוב:[2] "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".

עוד נרמז בתורה כי על חוסר שמחה בעבודת ה ישנה גם תביעה וענישה, ככתוב:[3] "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ".

והדבר דורש הבנה. אמנם אפשר לצוות אדם, לבצע פעולה מעשית. אבל כיצד ניתן לצוותו על עניין רגשי כמו שמחה? וכי הדבר תלוי בו? כל אדם מן השורה מעוניין מאד לשמוח תמיד, אולם טענתו היא כי האכזבות והייסורים הבאים עליו במרוצת ימי חייו, מסלקים ממנו את השמחה ואפילו מעציבים אותו. כיצד אם כן מצווה אותו התורה בדבר שאינו תלוי בו ואינו בר ביצוע מבחינתו בשעות רבות מימי חייו?

אולם המילה "בשמחה" - המופיעה בפסוקים הנ"ל בצירוף האות ב למילה "שמחה", מורכבת מאותן אותיות של המילה "מחשבה". ללמדנו שהשמחה אינה תלויה במה שיש או שאין לנו, אלא בצורת ההתייחסות המחשבתית לעובר עלינו. ובמילים אחרות: על ידי מחשבה נכונה בידינו להיות בשמחה. ועל כך אנחנו מצווים. לגרום למחשבה להתבונן ולראות את מאורעות החיים באור נכון, ועל ידי כך תגיע השמחה מאליה לליבנו!

הראיה הנכונה כוללת שלשה מסלולי חשיבה שיש להפעילם ולהתבונן בהם בזמנים של קושי, משבר, ואפילו בזמני חושך גמור. ואלו הם:

1. התמקדות מחשבתית בשפע הטוב שישנו כבר עכשיו.

2. התבוננות בטוב העתיד לצאת ממה שכעת נראה רע.

3. הפנמת ההבנה שכל העולם החומרי, עם הסבל שבתוכו, אינו אלא בבחינת אשליה.

נבאר את שלושת מסלולי החשיבה הללו ונתבונן בהם:

מסלול ראשון: התמקדות בטוב הרב שישנו

בעת מצוקה, מומלץ לקחת דף ועט ולערוך רשימת צרכים אשר חשוב לאדם מאד שיהיו לו אותם, מתוך ידיעה שישנם בני אדם שלא זכו לכך. למשל: מקום לגור בו; מיטה לישון עליה; רגליים ללכת בהם; ידיים; חמש אצבעות בכל יד; שתי עיניים רואות; שיניים ללעיסה תקינה; וכן הלאה. ויכתוב בין השאר גם את הדבר שהיעדרו גורם לו כעת לעצבות. שהרי הוא חשוב לו מאד.

לאחר מכן, יסמן סימון חיובי ליד מה שיש לו וסימון שלילי ליד מה שאין לו, ויתבונן בתוצאות. האם באמת יש לו סיבה להיות עצוב? הלא לפחות יותר מתשעים אחוז מצרכיו החשובים באמת, יש לו! וכי בשביל המעט שחסר לו נכון יהיה להינעל מעצבות בכל מערכות הגוף והנפש? ובפרט שברוב המקרים, המעט החסר הוא גם הפחות חשוב ברשימת צורכי האדם החשובים באמת.

וכבר ביארו בדרך רמז את דברי חז"ל במשנה:[4] "איזהו עשיר? השמח בחלקו". עשי"ר ראשי-תיבות: עיניים, ידיים, שיניים, רגליים. אם את אלה יש לו, הרי הוא כבר עשיר אשר עליו להיות שמח בחלקו. כמה עשירים ישנם אשר ישלמו מיליונים כדי להשיב עצמם עין או לב או כבד בלתי תקינים? והוא שחי ויש לו אברי גוף רבים בריאים ושלמים, כמה מיליארדים יש לו? וכי למיליארדר כזה שוה להיות עצוב בשביל הפסד או חסרון של כמה מאות שקלים או כמה אלפים או אפילו מאות אלפים בודדים? או בשביל איזה שהוא תכנון שלא יצא לפועל? או בגלל מילה שנאמרה כלפיו שלא כראוי?

וכשמדובר ביהודי, על אחת כמה וכמה שיש לו שפע רוחני רב לשמוח בו. ראשית ישמח בעצם הדבר שזכה להיות חלק מהעם המיוחד, אשר מי שברא את העולם עם כל בני האדם שבו ואת כל היקום האדיר, אמר עליו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".[5] ועוד הכריז ואמר עליו: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל!"[6] כלומר, גדול אתה עבורי ונכבד יותר ממלכי ונשיאי האומות הגדולות בעולם!

ומתוך כך יתבונן בעובדה כי נשמתו הרוחנית גבוהה ביותר, עד שעומדת היא בראש סולם כל המדרגות הרוחניות השונות, הקיימות בעולם הנבראים. וישמח וישיש על שביכולתו להגיע לשלימות הרוחנית השייכת בבני אנוש. שהרי בעוד שאומות העולם קיבלו רק נפש וכלים מועטים לבניית אישיותם הרוחנית, בידו שש מאות ושלש עשרה כלים לעצב ולבנות את נשמתו הרוחנית העצומה. הלא הן שש מאות ושלש עשרה המצוות אשר ניתנו ליהודי, מתוך התאמה מליאה למבנה נשמתו.[7] ועל ידי השתדלותו המירבית לעמוד בניסיונות ובאתגרים המזדמנים לפניו בהשגחה פרטית, בידו להגיע לחיי נצח גבוהים ונעלים, אשר אין בעולם נברא אחר שיכול להגיע אליהם, מלבד היהודי!

לאמיתו של דבר, די בהתמקדות מחשבתית זו מתוך הפנמה מליאה, בכדי להתמלא שמחת אמת.

מסלול שני: להתבונן בטוב העתיד לצאת ממה שנראה רע

כמבואר במקומות נוספים בספר זה, אף על פי שאין ביד האדם לדעת את עתידו, המאמין בבורא העולם יודע היטב שהבורא אשר אינו מוגבל ביכולותיו, אוהב הוא את ברואיו וחפץ בטובתם. ובפרט את עם ישראל עליהם הוא מכריז כי:[8] "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל". ויתבונן ויחשוב לעצמו, שאם כן, בודאי שלאחר שעשיתי את ההשתדלות הסבירה המוטלת עלי, יתנהלו הדברים והמהלכים באופן שאגיע בעתיד הקרוב או הרחוק לתוצאה הטובה ביותר עבורי. אלא שאני, המוגבל בהבנתי ובטווח ראיית עתידי, אינני יודע מדוע השלב הנוכחי הקשה כל כך, הינו הכרחי לטובתי. אבל אני סומך על בוראי האוהבני, שבודאי "כל דעביד רחמנא [כל שעושה המרחם], לטב עביד [לטובה עושה]". ויחזק את עצמו בהתבוננות במקרים שקרו לו ולאחרים בעבר, אשר בתחילה היו נראים קשים ורעים ורק לאחר זמן התברר כמה טוב מתמשך יצא מהם. ויזכור תמיד שאדרבה, בעולם הטבע השחר מאיר תמיד לאחר לילה, והאור הגדול מגיע רק לאחר דקות של חושך שחור ביותר.

סיפור עתיק מספר על מלך שביקש להעניק פרס גדול לאדם החכם ביותר בכל ממלכתו. לשם כך הכריז על תחרות סבוכה. רק ארבעים ושבעה בני אדם העזו להגיע מכל רחבי הממלכה כדי להתמודד על התואר הרם אשר פרס גדול בצידו. כולם כסופי שיער מניסיון חיים, מלומדים בכל מיני חוכמות ועתירי כישרונות. ביניהם בלט בשונותו ילד יהודי בעל עיניים חכמות, אשר הגיע לנסות את מזלו, אולי יצליח לסייע בעזרת הפרס הגדול לכלכלת בני ביתו. והנה הכרוז מכריז ומודיע את פרטי התחרות: לפניכם מבנה ענק ובו עשרות קומות, אלפי חדרים, ומאות מסדרונות. באחד מהחדרים הרבים מסתתר המלך. הראשון שיצליח להגיע אל המלך וללחוץ את ידו, יזכה בתואר הנכבד ובפרס הנכסף. הזמן המוקצב לחיפוש: שלשים דקות בלבד. לאחר רגעי תדהמה, החלו כל המלומדים בחישוביהם ובניחושיהם לפי אחוזי הסתברות ושיקולים שונים היכן עדיף לחפש תחילה. רק הילד היהודי יצא ללא אומר ודברים מחצר הארמון, הקיף את המבנה, שב בצעדים מהירים, עלה לקומה השלש עשרה, עבר מסדרון אחד, פתח את הדלת הרביעית ולחץ את ידו של המלך אשר אכן הסתתר בחדר זה.

במסיבת הפאר שנערכה לכבודו, נשאל הילד העילוי היושב לצד המלך, כיצד ידעת היכן הסתתר המלך? והוא השיב בפשטות: "כאשר יצאתי, התבוננתי בכל חלונות הארמון. כל החדרים היו מוארים ורק חדר אחד היה חשוך. תמיד כשקשה לי, אומר לי אבי: היכן ששוררת חשיכה - שם טמון האוצר. וכך ידעתי: היכן שחשוך - שם המלך נמצא..."

זהו סוד האושר בחיים. להבין ולהפנים בתקופת החושך, כי לא רק שהאור עוד בא יבוא, אלא דווקא בחושך טמון האור. והקושי העכשווי הוא הסיבה לשפע הרב שיבוא אחריו. אלא שהבורא בחכמתו ראה שלפני הבנייה החדשה והטובה יותר, יש לסלק ואפילו להרוס את הגורמים המזיקים והמפריעים לבנייה, אשר ניצבים עתה באתר הבנייה העתידי. לעיתים מדובר בגאוות לב המעכבת שפע רב שצריך לבוא, והסבל מסלק אותה וסולל את הדרך לבוא השפע הטוב. ולעיתים, מדובר בכתמים שדבקו בנפש מעבירות שנעשו בעבר, והייסורים מנקים וממרקים אותם. ולעיתים בתועלת אחרת הנעלית מתפיסת בן אנוש. יש לזכור תמיד כי חוק טבע הוא בבריאה, שבריקבון הזרע שבאדמה טמונה הצמיחה הנפלאה של הגבעול הזקוף והנאה, אשר בו פי כמה וכמה זרעים מהזרע הישן שנרקב. וכך גם בעולם הרוחני. ישנם גורמים שליליים העלולים לעצור את שפע הטוב הגשמי או הרוחני האמור להגיע לאדם. כגון: נישואין, ילודה, פרנסה, רוממות רוחנית וקירבה לבורא וכו. גורמים עוצרים אלה יכולים להיות, כאמור, תכונות רעות, כגון גאוה, כעס, קנאה וכדומה, או פגם במידת הביטחון באלהים, או פגם בשמירת מצוות התורה או בלימוד תורה או בתפילה המקשרת את האדם עם בוראו. והייסורים הבאים על האדם שוברים את החסרונות האלה והוא נעשה עניו, בעל ביטחון, מתחזק במצוות, לומד תורה, מתפלל מעומק הלב וכל כיוצא בזה. ואז יכול להגיע השפע הטוב.

וזהו עומק דברי חז"ל במדרש[9] על הפסוק:[10] "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי, קָמְתִּי. כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, ה אוֹר לִי". "שנו רבותינו: מתוך כעס - רצון. מתוך אפילה - אורה. מתוך רוגז - רחמים. מתוך צרה - רווחה. מתוך ריחוק - קירוב. מתוך נפילה - קימה". לפי שבקושי ובסבל עצמו, טמון היפוכו, שהוא הטוב הנפלא הבא אחריו ומתוכו. בכוחה של התבוננות זו להביא את האדם לשמחה בייסורים. שהרי הם לטובה.

מסלול שלישי: אשליית החומר

מסלול התבוננות זה, הינו לכאורה העמוק שבכולם, אולם הוא פשוט ואמיתי לחלוטין.

מצוי מאד שהגורם לעצבות הוא הפסד חומרי. אכזבה מאי השגת משרה, איבוד ממון, קלקול מכשיר יקר, הפסד רכוש, כספי הלוואה שלא הוחזרו, שאיפות ותכניות לפריצה כלכלית שלא התגשמו וכל כיוצא בזה.

כידוע, כל החומר שבעולם אינו אלא אשליה ברת מישוש, המותאמת לגוף החומרי. שהרי כל עצם בעולמנו מורכב מחלקיקים קטנים בלתי נראים לעין רגילה, הנקראים אטומים, אשר כל אחד מהם מורכב בעיקר מגרעין פנימי ומאלקטרונים הנעים סביבו במהירות עצומה. רק משום תנועתם המהירה של האלקטרונים סביב הגרעין, נוצר באטום מראה של מעטפת - כשם שכנפי מאוורר המסתובבים במהירות יוצרים מראה צלחת. וכאשר אין ספור אטומים עומדים יחדיו בצפיפות, נוצר מראה החומר הנראה לעין והמורגש במישוש. להבנת משמעות הדברים נציין כי בחוד הדק ביותר של סיכה, ישנם טריליוני אטומים במספר בלתי נתפס. עוד נציין כי המרחק שבין הגרעין הפנימי של האטום לבין מעטפת האלקטרונים הנעים סביבו, דומה באופן יחסי למרחק שבין קופסה קטנטנה המונחת במרכזו של איצטדיון גדול, לבין קירות המבנה.

נמצא שהעולם החומרי הנראה לעין, אינו אלא מערכת המורכבת מהמוני מעטפות דמיוניות של אטומים העומדים יחד בצפיפות, ויוצרים את מראה החומר. ובעצם... את אשליית החומר.

למדענים אין מענה לשאלה מהו מקור האנרגיה המניעה את האלקטרונים. שהרי מבהיל לחשוב מה יקרה אילו יפסיקו האלקטרונים את תנועתם מכל סיבה שהיא. במקרה כזה, כל החומר שבעולם החי, הצומח והדומם, כולל העולם עצמו, פשוט יעלם. ומכל הקיים ישאר רק פסיק חומרי קטנטן שגודלו, לדעת מדענים רבים, אינו עולה על קופסת גפרורים.

אולם בתורת הסוד כבר קיבלנו שאין לחשוש לכך. המציאות האמיתית של העולם היא המציאות הרוחנית והחומר אינו אלא מעטפת לנפש הרוחנית. והיא, הנפש הפנימית, סיבת קיום הכל בצו אלוהי ממעל. היא המניעה ומחברת את חלקיקי הדומם, מצמיחה את הצומח ומחיה את החי (ראה על כך בהרחבה בספר המהפך, פרק האטום ונפש הדומם. וראה עוד טבלה מפורטת אודות דירוג רמת הנפש במרכיבי הבריאה השונים, ומקום שורשם בעולמות הרוחניים, בספר הצופן, עמ 336).

ומאחר וכל החומר אינו אלא דמיון, נמצא שכל ההנאות החומריות (וכל הייסורים החומריים) אינן רק הנאות זמניות, אלא גם דמיוניות. בעוד שהמימד הרוחני שבעולם, הוא הנצחי והאמיתי. משום כך גם העונג הרוחני, הוא העונג היחיד שהוא מציאותי באמת.

וזה עומק ביאור דברי הרמח"ל ב"מסילת ישרים":[11]

"...והנה מה שהורונו חכמינו ז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה וליהנות מזיו שכינתו,שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת, הוא העולם הבא. כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצינו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה:[12] העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות וכו. וכשתסתכל עוד בדבר תראה כי השלמות האמיתית היא רק הדבקות בו יתברך. והוא מה שהיה דוד המלך אומר:[13] וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב. ואומר:[14] אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה. כי רק זה הוא הטוב. וכל מה שיחשבוהו בני אדם לטוב, זולת זה, אינו אלא הבל ושוא נתעה". עד כאן לשון הרמח"ל.

המפנים אמת פשוטה זו, מבין מיד שאין כל סיבה להתעצב משום דבר חומרי שאבד, התקלקל או שלא הושג. שהרי איך אפשר שהרוחניות הנצחית תיסגר ותינעל בעצבות בגלל אשליה זמנית? וממילא הוא עוד מבין, שגם כל השאיפות החומריות לריבוי ממון ועושר ונכסים רבים, גם הן דמיון. או אז הוא ישקיע את עיקר זמנו בקניינים רוחניים של עבודת המידות, לימוד תורה וקיום המצוות, וישקיע בענייני החומר רק כפי הנדרש לקיומו הסביר בעולם. ויהיה מלא שמחה ומאושר כל ימיו על אשר גילה את האמת אשר העולם מעלים ממנו, ועל שמנצל הוא את הזמן היקר מפז, לרכישת רכוש רוחני נצחי המקרבו אל בוראו. ככתוב:[15] "יִשְׂמַח לֵב - מְבַקְשֵׁי ה."

ואף במבט פשוט יותר, אדם המאוכזב ממצבו הכלכלי וחי בתחושת קנאה בעשירי עולם, ישאל את עצמו: וכי מי שהוא בעל מבנים רבים ורכוש עצום אוכל זהב? הרי הוא חי ואוכל ושותה כמוני, כשרק הבדלים חיצוניים קטנים מפרידים ביני, האדם הרגיל, לבין המוגדר מיליונר. מדוע אם כן כדאי להשקיע זמן יקר ברכוש בר חלוף? האם ריבוי הדאגה של העשיר משתלם? ובכלל, הלא העשיר בעל הנכסים הרבים אינו חי אלא בדמיון שכאילו כך יש לו יותר. ובאמת אין שום הבדל עבורו בין אם יש לו כמה בתים או אלפי בתים. שהרי וכי במה "יותר" זה בא לידי ביטוי? במסמכים בהם כתוב שרחובות שלמים שייכים לו? ומה יוצא לו מזה בחיי היום יום עד מותו מלבד דאגה לגבות את דמי השכירות וכו? וכמה אנשים שהוגדרו ב"ניירות" כעשירי עולם איבדו מיליארדים כאשר הבורסות וכדומה נפלו בעולם. מה אם כן ההבדל בינם אז לבין עצמם היום? במה הם היו עשירים לפני כן? רק במה שהיה כתוב בניירות? ועוד, הרי גם לפני 150 שנה חיו אנשים שנקראו עשירים וצברו רכוש וטרחו ועמלו כל ימיהם להגדיל את הונם, בנו בניינים ורכשו קניינים. היכן הם היום? מה יצא להם ומה לקחו עימהם לחייהם הנצחיים, מכל הזמן היקר שהשקיעו בכל מה שהשאירו לאחרים בעולם?

וכך יסביר לעצמו שוב ושוב ויתבונן בדברים, במגמה לקרוע את המסך מעל אחיזת העיניים החומרית. עד שיפנים את האמת הרוחנית המסתתרת בעולם החומר הדמיוני, המושך אחריו את רוב אנשי העולם המבלים זמן רב מחייהם בדמיונות שוא, וינהל את חייו על פי האיזון הנכון. מצד אחד השתדלות סבירה לסיפוק צרכי החיים בעולם הזה, ומצד  שני זהירות מהיסחפות אחר חומר ותאוות העולם הזמני. עד שיתעב את השאיפה לצבירת רכוש חומרי מופרז וישקיע בעיקר בצבירת רכוש רוחני לחיי נצח.

או אז יגלה שהסתכלותו הבריאה על הדרך הנכונה בחיים, מביאה אותו לשמחה תמידית ולקבלת כל מצב מציק בסבר פנים יפות, בבחינת "איזהו עשיר? השמח בחלקו".[16] וממילא גם להיפך: "איזהו שמח? העשיר בחלקו". כלומר, המבין כי החלק שקיבל הוא בדיוק החלק הממלא אותו כאדם עשיר. זהו סוד השמחה והעושר האמיתיים, המהלכים יחדיו שלובי זרוע.

נמצא שעל ידי ההתבוננות בעראיות העולם, יכול כל אדם, בכל מצב שהוא, להגיע לשמחת אמת. שהרי יודע הוא מה עיקר ומה טפל ועד כמה הסבל והקשיים עצמם טובים הם עבורו - גם אם כעת אינו יודע את סיבתם המדוייקת.

באותה עת, עשירי עולם הדנים בעסקיהם בפנים חמורי סבר, נראים בפניו כילדים המשחקים במשחקי קניין ורכוש. אם אחד הילדים יפסיד את "רכושו", נכנס הוא לצער עמוק. אולם האב הבוגר המשחק גם הוא עם ילדיו, מחייך בלבו כשמפסיד. הוא יודע היטב כי רכוש זה עראי הוא ואין בו ממש. והוא ממשיך בשמחת חייו.

ונסיים בעצה טובה נוספת לשמחה תמידית.

ירגיל את עצמו להודות לבוראו על כל היופי שבבריאה הנפלאה ועל המתנות הטובות שנתן לו. וכדברי דוד המלך במזמור ברכי נפשי[17] ובמזמור ה רועי[18] ובמזמורים נוספים. המורגל בכך זוכה לחיות בהסתכלות נכונה ובריאה על האמת המציאותית, ואינו ננעל בעצבות משום דבר המסתיר ממנו את שפע היופי שמסביבו ואת הטוב הרב שיש לו. וזה כלל גדול בכל תפילה לאל: להודות על העבר ולבקש על העתיד. ובכך, גם נעשה ראוי לקבלת שפע נוסף עוד ועוד, וגם שרוי הוא בשמחה תמיד.

[1] תהלים ק, ב.

[2] דברים טז, יג-יד.

[3] דברים כח מז-מח. פשט הפסוק מלמד שלפי שכאשר היה שפע טובה ושמחה לישראל עברו עבירות ולא עבדו את ה, לכן יילקח מהם כל הטוב ויעבדו את אויביהם. אולם ברובד הדרש מלמד הפסוק, שלפי שכאשר עבדו את ה, לא עשו זאת מתוך שמחה, אלא מתוך עצבות ככפויים לקיים את שנצטוו ומבלי להבין שכל המצוות נועדו לטובתם, ייענשו שיעבדו את אויביהם. ושני ההסברים נכנסים יפה בלשון הפסוק.

[4] אבות ד, א.

[5] שמות יט, ו.

[6] שמות ד, כב.

[7] הגוי מצווה בשבע מצוות, המכוונות כנגד שבעת חלקי גוף הזכר. ואילו היהודי קיבל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה המכוונות כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים. ראה על כך את דברי הזוהר הקדוש פרשת וישלח (דף קע, ב) ואת דברי מהרח"ו בספר שערי קדושה (חלק א, שער א).

[8] שמות ד, כב.

[9] מדרש תהלים, מזמור כב.

[10] מיכה ז, ח.

[11] מסילת ישרים, פרק א.

[12] אבות ד, טז.

[13] תהלים עג, כח.

[14] תהלים כז, ד

[15] תהלים קה, ג.

[16] אבות ד, א.            

[17] תהלים, פרק קד.

[18] תהלים, פרק כג.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.