הרב זמיר כהן – למה איש צריך לכבד את אשתו?

"לעולם יהא האדם זהיר בכבוד אשתו. שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של האדם אלא בשביל אשתו. שנאמר: 'וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ'".

כלומר, אישה השמחה ומאושרת משום שבעלה מייקר ומכבד אותה, היא היא שער הכניסה לברכה ולשפע הכלכלי של הבית. ולהיפך, להיפך ח"ו. ובכלל, אישה שבעלה מכבדה לפי צורך טבעה, דומה היא לפרח מטופח שמשקיעים בו כראוי, והוא פורח רענן ומלא חיים, כאשר המרוויח הגדול הוא כמובן - "בעל" הפרח.

לעומת זאת נדרשת האישה 'שתעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניהכמו שר או מלך. מהלכת בתאוות לבו, ומרחקת כל מה שישנא'. שהרי הוא קיבל כלים נפשיים המתאימים למי שמופקד על מלחמת הקיום וההגנה של הבית. כלים חיוביים אלה החשובים ונדרשים כל-כך לקן המשפחתי, יוצרים אצלו בטבעו בהכרח את הצורך הנפשי להיות הסמכות הקובעת. אישה חכמה יודעת שאין שום השפלה או זלזול במעמדה כאשר היא מנווטת ומנהלת את ענייני הבית על פיו ומרחקת כל מה שישנא. יודגש כי אין כאן ציווי לבעל שיתנהג בבית כאילו הוא שר או מלך, אלא שהיא תעניק לו את תחושת הסמכות. והרי המציאות מוכיחה תוצאה מדהימה מפליאה ונפלאה מהנהגה זו. בעל שמקבל יחס כזה - כאילו הוא מלך בביתו, מוותר על "התפקיד", ובכל נושא שרעייתו מעלה בפניו הוא משיב לה עשי כרצונך, או לכל הפחות שואל הוא אותה לדעתה וברוב המקרים "מחליט" כרצונה (!). - ובכל מקרה, אף פעם אינו פועל להיפך מדבריה ללא הסכמתה ברוח טובה.

זוג שחי כך, הרי שניהם הופכים למאושרים עלי אדמות. היא מאושרת משום שמעצם טבעה אינה זקוקה לתחושת 'הסמכות הקובעת' בבית, ומאידך הבעל אשר מקבל מעמד זה מרעייתו, אינו פועל בנושאים החשובים לה בניגוד לרצונה. וכשזו האווירה בבית, הרי בדברים החשובים לו, מתגמשת היא בייתר קלות - דבר שגם הוא חלק מטבעה, שדעתה אינה כבידה ומקוּבָּעת, אלא 'נשים דעתן קלה'. גמישות הן ומוכנות לשנות את דעתן למען הבעל האוהב, לשמחו ולרצותו. ובלבד שהבעל לא יגרום במעשיו לרעייתו להתנהג ההיפך מטבעה.

ואכן, מהבעל דורש הרמב"ם ש'לא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן'. שהרי הוא המשענת החסונה עליו נשענים הרעיה והקן המשפחתי כולו. כאשר הבעל מתהלך בבית רגוע, סבלן, מדבר בנחת ומלא שמחת חיים, הוא מחייה את רעייתו ועמה את כל הבית. שהרי אליו עיניה נשואות ומעצם טבעה הוא הוא כל תקוותה.

לעומת זאת, בעל עצוב מכל סיבה שהיא, משרה אוירה של אכזבה מרעייתו ומביתו. משום כך גם כאשר סיבת העצבות הינה חיצונית לחלוטין ואינה נוגעת כלל לבית, כגון עלבון שהעליבו מעבידו או מישהו ברחוב, קשיי פרנסה וכדו', אסור לו לבעל למעול בתפקידו – תפקיד הממונה על החוסן והביטחון של הבית. והרי כשהוא שמח וטוב-לב, מחייך מעודד ומקרין תקוה תמידית לטוב, כל הבית מאושר, חי ובטוח. ואילו כשהוא עצוב כל הבית שוקע באווירת דכדוך ומצוקה נפשית.

וכך לעניין מידת הרגזנות. בעל שסגנון וטון דיבורו רוגז ועצבני, בעל הכועס במהירות מכל דבר ומטיל אימה יתרה, מלחיץ באופן נורא את רעייתו ואת כל בני ביתו. כל שמחת החיים נגזלת מהם שהרי הם יראים ופוחדים ממנו ומתגובותיו הרוגזות והזועפות. הוא רק נכנס הביתה - וכבר כל החיוּת והפעילוּת השְׂמֵחַה נפסקת - ממש בבחינת "משנכנס 'אב' ממעטים בשמחה". הכל יראים מלשוחח עמו, עם ראש משפחתם, בפתיחות ובשקיפות הראויה לקן משפחתי בריא. שהרי מי יכול לצפות את תגובתו הכועסת. וכך, כולם ננעלים בתוך עצמם ואינם מסוגלים לשתפו בענייניהם. אל יתפלא אדם זה, אם אפילו בדבר הנוגע לאיסור הלכתי כמו חלב שנשפך בטעות לתבשיל הבשרי שהוכן לארוחת הצהריים ואסרו באכילה, פוחדת רעייתו לספר לו מחשש לתגובתו הזועמת. דבר העלול להכשילו באיסורים חמורים. וכמאמר חז"ל בתלמוד: 'כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לשלש עבירות: גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת'.

וראה שם מעשה באדם גדול שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו וכמעט האכילוהו אבר מן החי. ואלה הן דוגמאות להסתרת מידע חשוב מכל סוג שהוא, אשר הבעל גורם במעשיו שכך ינהגו אהוביו, בני ביתו, כלפיו. ובוודאי שגם בהגיע ילדיו לגיל ההתבגרות והבגרות לא ישתפוהו בלבטיהם ובקשייהם, אלא יחפשו אחרים, לעיתים שליליים, להיפתח בפניהם.

המתבונן בדברי הרמב"ם יגלה, שאף על פי שגם לבעל חשוב לראות את רעייתו שמחה ולא עצובה, רגועה ולא רוגזת, לא מנה הרמב"ם דרישה זו ברשימת הדרישות מהאישה כפי שכתב ברשימת הדרישות מהבעל - 'לא יהיה עצב ולא רגזן'. והסיבה ברורה. הרמב"ם לא כתב המלצות גם אם הן חשובות, אלא דרישות הכרחיות שבלעדיהן אין קיום לקן המשפחתי. הגבר לפי טבעו, מעצם היותו 'שר החוץ' של הבית יכול להתמודד עם עצב או כעס של רעייתו. משום שאופיו וסדר יומו מסייעים לו לתפקד גם במצבים כאלה. עם צאתו מן הבית מוחו טרוד בעניינים שונים, הוא פוגש אנשים, משוחח, ומתמודד עם העולם שמחוץ לבית. לעומת זאת האישה, גם היא עובדת מחוץ לביתה אך בעיקר אם היא אישה שאינה עובדת מחוץ לביתה, שואבת את עיקר החיוּת ושמחת החיים מבעלה. וכשהוא עצוב הרי אור חייה כבה והיא דומה לירח ללא השמש המאירה אותו.

וכן לעניין הרגזנות. הבעל שקיבל את הכלים למלחמת הקיום וההגנה של הבית, תקיף הוא וחזק ומסוגל לעמוד במצבי רגזנות סביבו ללא נזק מהותי בנפשו, הרבה יותר מהאישה הרכה והעדינה בטבעה. משום כך אף על פי שגם עליה להיזהר שלא תהיה עצובה ורגזנית, אין הדבר גורלי למצבו הנפשי של הגבר. לעומת זאת הגבר נדרש במיוחד להקפיד מאד שלא יהיה רגזן בביתו. שכן אם לא די בכך שהיא רכה בטבעה וכל גילויי כעס ורוגז מקשים עליה, הרי גילויי רגזנות מהאדם החזק האמור להשתמש בחוזקו ותקיפותו דווקא להגן עליה והנה הוא מפנה כלים אלה נגדה, גישה כזו הרסנית לחלוטין עבורה.

וכך, אם היא חיה עם בעל העצוב דרך קבע, אור חייה כבה והיא הולכת ונובלת. ואם היא חיה עם בעל רגזן וכעסן, הרי אז או שביטחונה מתמוטט והיא נעשית שבר כלי שאינו מסוגל לתפקד, או שהיא חשה 'אם אין אני לי מי לי' ופותחת בהשבת מלחמה שערה. כך או כך, שניהם מפסידים את האושר בחייהם. והמפסיד הגדול הוא זה שגרם לכל זאת ברגזנותו.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס