סיגל מאור: "החזרה בתשובה אינה אמורה לגרום לנו לחדול לעסוק באמנות, אלא ליצור מתוך מבט אמוני"

שקיות פלסטיק, עיתונים ישנים, אריזות תה צבעוניות, בקבוקים, קופסאות, קרטוני חלב, אלו הם רק חלק מחומרי הגלם המשמשים את סיגל מאור – אמנית בעלת חוש יצירתי מיוחד, אשר כבר עשרות שנים יוצרת בעיקר מחומרים נפסדים.

"האהבה לאמנות וליצירה היא מילדות", מספרת לנו סיגל, "תמיד הייתה לי משיכה מיוחדת למלאכות יד למיניהן, לעבודות וליצירות שעושים בבית הספר. אחרי השירות הצבאי למדתי באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון – אומנות יצירה, ופילוסופיה. השאיפה שלי הייתה להתקדם ולהתפתח באמנות, אבל התכניות השתנו מעט".

זה קרה מאחר שבמהלך מגורים של שנתיים בארה"ב החלו סיגל ובעלה תהליך של תשובה.  "שם, בניכר, נפתח הלב", היא מספרת, "מיד לאחר שחזרנו לארץ השתתפנו בסמינר שבעקבותיו התחלנו לשמור שבת והתחזקנו. התגוררנו אז באזור חיפה והיינו מקושרים לקהילה ברכסים".

"תהליך ההתקרבות לה', ללימוד תורה ולמצוות, מילאו אותי ותפסו בהתחלה את כל ההוויה", מספרת סיגל, "וכאמנית בעלת נפש יוצרת, שהיצירה עבורי עמדה בראש, עלו אצלי מיד שאלות: כיצד להתייחס לעולם האמנות? איזה מקום תופסת כעת האמנות בחיי והאם היא משתלבת עם חיים של אמונה ותורה?" היצירה המשיכה, אבל על 'אש קטנה'. הרגשתי שאני צריכה זמן כדי לבדוק את העניין ולהבין איזה מקום אני נותנת לאמנות בעולמי החדש".

בינתיים היא עבדה כמעצבת מטבחים. "אמנם זה לא ממש אמנות, אבל עדיין מדובר בתחום עם חשיבה יצירתית ואסתטיקה, ושיקולי פרנסה היו אז הגורם המכריע. בסתר ליבי הרגשתי החמצה וגעגוע ליצירה אמנותית אמתית".

בחזרה אל האמנות

לפני 12 שנים עברה משפחת מאור להתגורר באשדוד. "בעלי שירת בבסיס חיל הים ובעקבות כך עברנו להתגורר בעיר יחד עם שני ילדינו. מידי פעם הייתי עוברת בסמוך למוזיאון לאמנות באשדוד והרגשתי שהוא קורץ לי. ביני לביני הרהרתי האם להיכנס ולהציע  קורות חיים? היה לי רצון חזק לשוב ולהתחכך בעולם של אמנים ויוצרים. באותה תקופה כבר היינו כעשר שנים בתשובה והלב מצד אחד נרגע, ומצד שני התגעגע. בשלב זה כבר הבנתי כי ה' לא נותן סתם כישרונות ומתנות מסוימים לאדם, המטרה היא שישתמש בהם ולא שיתעלם מהם. השאלה הייתה איך להשתמש בכישרונות? באיזה אופן, באיזו מידה?"

אבל למה שתהיה בכלל בעיה?

"הכרתי מקרוב את עולם האמנות והאמנים", היא טוענת, "וידעתי שאמנות טובה מגיעה ממקום של טוטאליות. מקום של התמסרות מוחלטת עד כדי קיצוניות. מצד אחד הבנתי את זה ומצד שני נרתעתי מכך. ידעתי והרגשתי שאדם צריך להיות טוטאלי רק לבורא. הרגשתי שהתשוקה ליצירה ולביטוי קיימים תמיד, אך לא רציתי להיות במקום שהם יובילו אותי או ישלטו בי. זה הרגיש לי קצת כמו עבודה זרה. רציתי ליצור מתוך מקום של מחשבה יהודית, אמונית.

"אחד הדברים שדחפו  ועודדו אותי לשוב אל היצירה היה משפט שקראתי בשם הרב קוק שאומר: 'כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו'.  הבנתי שהתשוקה ליצירה והצורך לביטוי אמנותי היא מתנה שקיבלתי, ולא רק שאין להתעלם ממנה או לגנוז אותה, אלא להיפך - יש לדעת כיצד להשתמש בה. אני בהחלט נושאת תפילה שהקב"ה יעזור  לכולנו להשתמש במתנות שנתן לנו לקידוש שמו ולא לשם כבוד עצמי".

יצירות עם רגש

בסופו של דבר הגישה סיגל קורות חיים למוזיאון והתקבלה לעבודה. "בתחילה הועסקתי על תקן של מדריכה בתערוכות - הדרכה בתערוכה היא סוג של פרשנות שאתה נותן ליצירה, המעשירה מאד את חווית הביקור בה. מאוד שמחתי לשוב לעולם היצירה. במקביל להדרכות בתערוכה גם השתלבתי בפרויקטים יצירתיים שונים וכן מסרתי סדנאות לילדים ומבוגרים. הדגש היה על יצירה מחומרים נפסדים ובעיקר כאלו מהסביבה הביתית שיש להם ערך מוסף עצום. כך מרוויחים גם פיתוח של חשיבה יצירתית, גם חיסכון בעלויות של חומרי גלם, ובעיקר חשיבה סביבתית. כל חומר שמשתמשים בו עשוי להיות פוטנציאל ליצירה מעניינת ומאתגרת".

אחת היצירות המיוחדות שיצרה סיגל במהלך השנים הייתה בימי מבצע צוק איתן. "בדיוק כשהתחיל מבצע צוק איתן הבת הבכורה שלי התארסה", היא משתפת, "ואני זוכרת את הימים האלו כמאוד מבלבלים. מצד אחד – שמחה עצומה, כי זה הרי המאורע המשמח ביותר שיכול להיות. הבת הבכורה מתחתנת עם אברך, תלמיד חכם. אבל מצד שני – איך אני יכולה לשמוח בזמן שחיילים נופלים בקרב, ובבתים רבים בארץ אימהות בוכות? הרגשתי שאני חייבת לבטא את תחושותיי, להיות שותפה באיזה אופן למשפחות הללו.

"באחד הימים ביקשתי מבעלי ששרת במילואים באותה עת, להביא לי חולצה צבאית ועליה רקמתי את דיוקנאות החללים ובין הדמויות נרקמו להן מילים של מחשבותיי, מעין זרם תודעה או  שיח שלי עם הבורא. סוג של 'התבודדותרפיה' על החולצה תוך כדי מלאכת הרקמה. הרגשתי עצובה וחלשה מבחינה אמונית ומלאכת הרקמה יחד עם ביטוי מחשבותיי עזרו לי וחיזקו אותי".

עולם שלם משקיות

מעניין לראות כי אחד מהחומרים האהובים ביותר על סיגל אלו שקיות הפלסטיק – כן, אותן שקיות שבתחילת השנה התבשרנו כולנו בכך שהן יעלו 10 אגורות לשקית. אצל סיגל הן היו תמיד בעלות ערך והיא נוהגת ליצור מהן במגוון רחב של מלאכות יד כמו סריגה, אריגה, קליעה ורקמה.

אחת העבודות המעניינות שלה היא יצירה הנקראת בשם 'אדם-אדמה', הנובעת מחכמת לשון הקודש ומצביעה על הקשר בין הגוף הגשמי המתכלה באדמה לנשמה האלוקית הנצחית המצווה להידמות לבוראה. היצירה מורכבת משלושה חלקים העשויים במלאכת האריגה שתי וערב, בכל פעם מחומרים קצת שונים: רצועות של שקיות פלסטיק כחוטי שתי, וניירות עיתון מגולגלים או כפות דקלים כחוטי הערב הנשזרים ביניהם. פירוש היצירה מתבטא גם בנראות הדימויים וגם בחומרים עצמם שחלקם הינם חומרים אורגנים ומתכלים, וחלקם חומרים השורדים לאורך שנים כמו שקיות.

היצירה אדם-אדמה

סיגל מוסיפה שההתייחסות לסביבה מופיעה גם בגמרא (בבא קמא, נ', ב'): "מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים. מצאו חסיד אחד אמר לו: ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו.  לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו מקום ונכשל באותן אבנים. אמר – יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך". ביטוי למאמר זה  נתנה סיגל ביצירה המורכבת מארבעה חלקים בגודל של 27 ס"מ כל אחד, ארוגים משקיות ועיתונים עליהם היא רקמה את המעשה המובא. "זהו סיפור שאני מספרת לילדים ולפעמים גם למבוגרים ומוסר ההשכל שלו על ההשתדלות שצריכה להיות לכל אחד מאתנו בנוגע לסביבה הוא בולט לעין...."

ואגב, כשסיגל ניסתה לחפש רמזים במקורות לשקיות היא הצליחה לגלות פסוק בתהילים שבו הן מוזכרות: "פיתחת שקיותאזרני שמחה". "זו הייתה ממש השגחה פרטית, כי התעסקתי כל כך הרבה עם השקיות ועניין אותי לדעת איפה הן מוזכרות, ופתאום הלכתי באחד הימים לבית הכנסת, פתחתי ספר תהילים ואורו עיניי...

"בכלל", היא מוסיפה, "אני חושבת שבשקית יש גם משל מסוים לחיים – הרי שקית היא החומר הכי מזולזל בעולם, שמי שם לב אליו בכלל? ככה גם בחיים, לפעמים דווקא את הדברים שנמצאים במקומות הנמוכים ביותר אפשר לקחת אל המקומות הכי גבוהים".