האות ק’ – מיהו אשר מקבל את הכינוי "קדוש"?

לאות ק', אות המעבר מדרגה לדרגה, שני פתחים, תחתון ועליון, והיא עשויה באופן ששטחה הפנימי, הלבן, נראה כשביל מעבר מהפתח התחתון דרך פנים האות, אל הפתח העליון לשם יציאה והתרוממות כלפי מעלה.

אמנם בכללות צורתה, דומה האות ק' לאות ה', הלא היא האות המסמלת את העולם-הזה. רק שתחתיתה של האות ק' אינה פתוחה לרווחה כפתח האות ה', המאפשר למי שבתוכה ליפול בקלות לתהום הפעורה מתחת, אלא צידה הכפוף מיצר ומקטין את הפתח, כמסייע שלא ליפול מטה. לפי שגדרי הקדושה הנרמזת באות ק' שומרים על האדם מן החטא (=ח'. היא האות הדומה ל-ה', כמבואר בפרק העוסק בעניינה), וממילא מן הנפילה לתהום שבתחתית ה-ה' (וה-ח'). ואדרבה, הפתח שבראש האות ה', אשר מזמין את האדם לתשובה (כמבואר לעיל באות ה'), נעשה במקבילתה, האות ק', פתח רחב ומרכזי יותר מן הפתח התחתון.

צורת האות ק' כאדם בעל זקן, במבט מן הצד. שכשם שהזקן מעניק הדר לפני האדם כדברי חז"ל על הזקן: "הדרת פנים, זקן", כיום מקובל אצל רבים, שאיש ללא זקן נחשב נאה יותר. אולם במבט מזוית שונה, כיצד היינו חשים כלפי אריה ללא רעמה?... אמנם מעיקר הדין מותר להתגלח שלא בדרך השחתה. כלומר באופן שהסכין אינו מתחכך עם העור ועוקר מן השורש, אלא במשחה וכפיס-עץ שאינו חד, או במספריים, או במכונת גילוח כשרה בה רשת החוצצת בבירור בין להבי הסכינים לבין שרשי השיער, ובלבד שאינו לוחץ בעת הגילוח.  כך הקדושה (ק') מוסיפה ומעניקה הדר רוחני, לצדיק (צ').

ערכה המספרי

ערכה המספרי של האות ק', מאה. מספר המציין שלימות מוחלטת. לפי שבדירוג סדר העליה הרוחנית המבואר בסדר האותיות, הקדושה נמצאת בפסגת השלימות הרוחנית. שלאחר שקנה האדם את הדרגות הנרמזות באותיות הקודמות והגיע לדרגת צדיק (צ'), מעפיל הוא עוד במעשיו הנקיים בהם פורש אף מהמותר אם הוא מיותר, ובדיבוריו הטהורים, ובמחשבותיו הזכים, עד שנקרא קדוש.

זאת ועוד. האות ק' כפולה עשרת מונים מהאות י'. לפי שהאות י' מרמזת על העולם-הבא הזך, שאינו אלא עולם נברא, ואילו האות ק' מרמזת על הבורא עצמו הנקרא קדוש. ככתוב: "קָדוֹשׁ אֲנִי ה'." ונרמז בזה שכרו הרב של המקדש עצמו במותר לו, שלא רק שזוכה לחייהעולם-הבא כראוי למי שהגיע לדרגה הנרמזת באות י', אלא זוכה בחיי העולם-הבא להדבק בקדוש ברוך-הוא (ק') ברמה הגבוהה ביותר השייכת בנבראים, כגמול עלי אמו. דביקות רוחנית נשגבת זו היא פסגת העונג האמיתי השייך רק בנשמה הבלתי מוגבלת, עד שכל הנאה של דביקות חומרית הקיימת בין בני-האדם בעולם-הזה, דלה וחיוורת היא, וכמשל רדוד וחלש עד מאוד, ביחס לעונג רוחני זה של דביקות הנשמה במקורה העליון. וככל שהאדם מקדש עצמו בעולם-הזה ופורש משאיפות ותאוות הגוף החומרי לתענוגי החומר הדמיוניים, כך נקיה נשמתו מלכלוכי אבק תאווני חומרי, החוצצים בינו לבין בוראו ומפריעים לדבקותו הרוחנית. וככל שהקפיד יותר לקיים את מצוות בוראו בעולם-הזה, הן בכמות והן באיכות, כך עיצב בידיו את הנשמה שקיבל, וזכה ליצור ממנה כלי ובית-קיבול רחב ועמוק, עתיר מערכות יוקרה ומלוטש היטב, המוכן לקבל את שפע העונג בעת דבקותו בבוראו לעתיד לבוא, כמבואר ב"דרך ה'" להרמח"ל.

נמצא שבעומקם של דברים, האות ק' שהיא אות הקדושה באדם, היא גם אות המעבר אל על, דרך השביל הלבן, המואר והפנימי שבתוך האות. מהתחתית, אל היציאה מהפתח העליון, להדבק בו יתברך - בקדוש ברוך-הוא.

ונרמז בזה מסר נפלא לאדם החי בהרגשה שהוא נמצא בשפל המדרגה, בגלל מעשים מסויימים שעשה. בצורת האות ק' נרמז לו שאל יתייאש. גם אם הגיע לתחתית, בידו להתרומם ולהגיע לדרגות גבוהות ביותר של קדושה, על ידי שינהג על-פי הוראות בוראו. דהיינו, יתחרט על העבר, יקבל על עצמו קבלה אמיתית לעתיד שלא ישוב למעשה זה, יאמר את החרטה בפיו, ומעתה יקיים מצוות הבורא, וילמד תורה כראוי.

מיהו קדוש?

כאמור, קדושה פירושה מופרשוּת ונבדלוּת מהרגיל. לפיכך האדם הקדוש הוא האדם שהתעלה למעלה מהרגיל.

כלומר, אדם שאינו עושה אלא רק את המוטל עליו, ונזהר מהדברים האסורים אך לא מעבר לכך, נקרא צדיק. ואילו המקדש עצמו ומתרומם יותר נקרא קדוש. ואין הכוונה בזה שאינו אוכל ואינו שותה, ואינו נושא אשה, וסובל כל ימיו מכאובים וייסורים שמביא על עצמו, אלא שאוכל את הנצרך לבריאותו כדי שיהיה לו כוח לעבודת ה', וזוהי כל מטרתו באכילה, ונושא אשה כדי להיות שלם בגופו ובנפשו באמצעות האיחוד עם חציו השני כרצון ה', ולפרות ולרבות כרצון ה', ולקיים מצוות עונה בטהרה כרצון ה' ולהמשיך בכך שפע רב בעולמות העליונים. וכך כל מעשיו לשם שמים, ומתוך הרחקה מכל מה שעלול למושכו לתאוה או להנאה חומרית – הוא הנקרא קדוש.

הנה תקציר הדרכת הרמב"ם בספר המדע בעניין חשוב זה:

"צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם, כדי לידע את השם ברוך-הוא בלבד. ויהיה שבתו וקומו ודיבורו, הכל לעומת זה הדבר. כיצד? כשישא וייתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בליבו קיבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן, מאכילה ושתייה וישיבת בית ונשיאת אישה.

וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים על ליבו לעשות דברים הללו, כדי ליהנות בלבד - עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על ליבו שיאכל וישתה, כדי להברות גופו ואבריו בלבד. לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאווה כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילים לו, אם מרים אם מתוקים. ולא יאכל דברים הרעים לגוף, אף על-פי שהן מתוקים לחיך".

שכרו של המקדש עצמו בעולם, אינו רק בבריאות גופו ושלוות נפשו בעולם-הזה, ולא רק בחיי העולם-הבא, אלא גם בעת פרידת נשמתו מגופו בשעת המוות. הרגשת האדם בעת היפרדות נשמתו מגופו, מושפעת מרמת קשריו עם החומריות והגשמיות בחייו בעולם-הזה. כמבואר בתלמוד שיש אדם החש בעת פטירתו "כמשקל ביניתא מחלבא". כלומר, כמשיכה קלה של נימת שיער מעל פני החלב. ויש אחר חש "כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא". כלומר, כהסרת צמר שנסרך והסתבך בקוצים בחוזקה, שאי אפשר שלא ינתק ויקרע מן הצמר. למעשה אין כאן עונש יזום, אלא תוצאה טבעית. הרשע שבחר לרדוף אחר תאוות העולם, קישר וסיבך את נשמתו עם חומריות העולם-הזה כצמר הנסרך בקוצים. משום כך תהליך פרידתה של הנשמה הרוחנית מן החומר, מפרך וכואב. לעומת זאת, האדם החכם אשר עלה ממדרגה למדרגה והגיע לדרגות גבוהות אלה הנרמזות באותיות צ' ו-ק', שבתחילה נעשה צדיק ולבסוף קדוש, עוד בהיותו בעולם אינו מחובר וקשור לחומר, ולכן פרידתו מן הגוף החומרי קלה ונעימה היא כשליפת שערה הצפה על פני החלב.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.