האות ש’ - אות השלום והשלימות

לאות ש' שלש שיניים. לרמז על כוח השבירה הנדרש להשכנת שלום. שהרי השלום מושג רק כאשר כל צד מתפשר באמצעות שבירת חלק מרצונו, למען זולתו. בדרך כלל תוצאה כזו מושגת רק על-ידי גורם אמצעי שלישי, ה'שובר' ומפשר מכאן ומכאן ומביא לשלום ולשלימות, כדרכו של אהרון, האוהב שלום ורודף שלום. משום כך לאות ש' שני קווים קיצוניים המבטאים כוחות מנוגדים, וקו אמצעי המפשר.

וביתר עומק, העיקרון המרכזי במלאכת תיקון המידות באדם, הוא השגת האיזון הנכון בכל מידה, באמצעות שבירת ההקצנה לצד אחד. למשל, כאשר האדם עמל לשבר את נטייתו הקיצונית לקמצנות, שהיא בחינת מידת הדין – שרוצה את שלו רק לעצמו; או שעמל לשבר את נטייתו הקיצוניות לפזרנות, שהיא בבחינת מידת החסד – שנותן משלו לאחרים בשפע חסר גבולות; והצליח להגיע לדרך האמצע הראויה שהיא בבחינת מידת התפארת, להיות לא קמצן ולא פזרן – אלא נדיב, וכך בכל המידות, הרי אדם זה זכה להגיע לתיקון מידותיו באיזון הנכון. וכדברי התנא באבות: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה, ותפארת לו מן האדם".

עיקרון זה נרמז בצורת הקשת שבצידה התחתון של האות ש', הצד המחבר בין שלושת הזרועות. לומר, שכשם שהמראה הססגוני של הקשת נוצר כתוצאה משבירת טיפות הגשם (מים, חסד) את קרני השמש (אש, גבורה) הזורחים עליהם, לשלשת צבעי היסוד: אדום (גבורה), כחול (חסד), וצהוב (תפארת), כך על האדם בהיותו בעולם-הזה להשתמש בפעולות גופו הגשמי (בבחינת גשם) לשבר ולפצל את ההארות הבוקעות מתכונות נפשו השונות (בבחינת קרני השמש) המעורבות טוב ושאינו-טוב יחדיו, לסלק מכל אחת מהן את הרע ואת המיותר, ולאמץ לעצמו את הטוב בלבד. ובכך מגיע לאיזון הנכון ולהתנהגות הראויה בכל תכונה במידה הנכונה, ובמקום הנכון, בהיותו רותם את כולן למרכבת עבודת ה'. וראה לעיל בפרק האות ג' את לשון הזהב של הרמב"ם בהגדרת האיזון הנכון בתיקון המידות, ודרך השגתו.

* * *

הזוכה להגיע לאיזון נפלא כזה בתכונות נפשו על ידי שבירת כל נטיה מהדרך הנכונה, הרי שלום אמת טהור שורר בין כל חלקי וסוגי מידותיו; הוא מרכין ראשו בענוות חן לפני רצון בוראו, ומגיע לשלימות דרגתו כאדם. באדם זה ה'אני' החומרי אינו מורגש, והוא דבק באלוקיו באהבה. ובהגיע האדם לאהבת בוראו, אין מאושר ומעונג עלי אדמות יותר ממנו. שהרי אין שמחה כשמחת האוהב באהובו.  הנה הדרכת ה"פלא יועץ" בדרכי השגת השמחה:

כל הרגשות המסורים ללב, צריכים את עזרת הלב כדי להרגישם. שהרי אם יאמרו לאדם: "אל תפחד!", והוא בפחד, לא יוכל שלא לפחד. וכן "אל תצטער!" והוא מצטער, "תשמח!" והוא אינו שמח – הרי לא יוכל לעשות ההיפך ממה שלבו חפץ. אבל ביכולת שכלו להפוך את לבו ולהנהיגו אל המקום שרצונו בו, על ידי מחשבות טובות בתדירות גבוהה. ואף על פי שהמעשים החיוביים או השליליים שעשה בחייו משפיעים מתוך עומק נפשו על תחושותיו, עם כל זאת ביד כל אדם להיעזר במחשבות טובות – אשר גם אם לא יעשו את כל המלאכה, יעשו לפחות מחצית – על ידי תחושות טובות, הולכות ובאות, של שמחה, בבחינת "רצוא ושוב". וככל שטורח להשיג את מעלת השמחה כך גדל שכרו, והבא ליטהר מסייעין אותו.

והחי יתן אל לבו כמה שמחה היה שמח על רווח כספי גדול. ויתבונן שכל סכום שבעולם הוא כאין כנגד החיים, וכמה שמחה היה שמח אילו היה ניצל ממוות לחיים, שהרי "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו". וימשיך להתבונן שכל חיי העולם הזה הבל הם כנגד החיים בעולם הבא. שהרי לימדונו חז"ל: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה". וכל חיי העולם הבא אינם נחשבים מול עשיית רצון הבורא. שהרי "יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ואם היה שמח במוצאו שלל רב, על אחת כמה וכמה צריך שישמח שמחה כפולה ומכופלת בתורה ובעבודת ה' ובקיום מצוותיו.

וראה שם עוד את כל דבריו הנפלאים (המובאים כאן בקיצור נמרץ ובעיבוד לשוני).  ואם כך באהבת אדם לאדם - כאהבת איש לרעייתו וכאהבת הורה לילדיו, על אחת כמה וכמה באהבת הנברא המוגבל – לבוראו האין סופי. אדם זה תמיד שש ועלז בליבו, וכל תשוקתו לעשות נחת-רוח לאהובו האדיר – בורא ומלך העולם ברוך-הוא. הוא נראה מהלך בגופו כאחד האדם, אך בתוכו, בליבו פנימה, חש הוא חדוות נעורים כאילו עף הוא עם הרוח, מתמזג עם הבריאה, ופוצח עמה בשיר הלל לבוראו. אדם יקר זה רמוז אף הוא באות ש', עת פורש את כפיו בשאיפה כלפי מעלה. הראש שבאמצע הוא האדם, וידיו פרושות בתשוקת אהבה לבוראו.

* * *

נמצא שאות השבירה, ש', שהיא גם אות השלום כמבואר, היא גם אות השלימות. ולכן המילה "שלם" פותחת באות ש', לפי ששלימות האדם מושגת באמצעות שבירת וסילוק השלילי והמיותר. עיקרון דומה קיים בברית-המילה: כל זמן שהערלה לא הוסרה מגופו, אין האדם שלם. ניתן להמשיל זאת למארז מזון אשר סרט פלסטי צמוד למכסה ואינו מאפשר את פתיחתו. כל זמן שסרט זה מחובר אליו, הרי הוא כגוש אטום שאין שם כלי עליו. רק ניתוק הסרט וסילוקו מאפשר את הפתיחה, ורק אז המארז ראוי לשימוש ונעשה 'כלי' הראוי לשמו. כן רק עם מילת וסילוק הערלה, נעשה האדם שלם בגופו.

ברית המילה - השלמת האדם

"מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך-הוא או של בשר ודם? אמר לו [רבי עקיבא]: של בשר ודם נאים.

אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ. יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.

אמר לו: למה אתם מולין?

אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך-הוא. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות [מיני מאפה], [ו]אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך-הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אין אלו נאים יותר מן השבלים?

אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא, ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכ[ת]ו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול – לפי שלא נתן הקדוש ברוך-הוא את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם [כלומר, בראם באופן שהם יביאו את עצמם לשלימות הראויה להם, על ידי שיזככו ויצרפו את עצמם]. ולכך אמר דוד, 'אמרת ה' צרופה'."

השבירה המביאה לשלימות, נכונה לא רק לאדם הפרטי, אלא גם לעולם כולו. שבירת וגריסת הרוע והרשע שבעולם, היא היא תיקון העולם והבאתו לשלימות יעודו. משום כך נאמר על תקופת ימות המשיח בו העולם יתוקן: "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ". בבחינת אותיות ר' (רשע) ש' (שבירה). או אז ישרור שלום אמת בעולם, ככתוב על התקופה שלאחר שבירת הרשעים במלחמת גוג ומגוג: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

וזוהי שלימות (ש') רוממותם של הצדיקים (צ') שקידשו עצמם (ק') ונעשו ראש (ר'): לראות את העולם כאשר שורר בו שלום (ש') אמת בין כל האומות תחת מלכות ה' יתברך, והבריאה מגיעה לתכליתה (ת'), עת יתקיים הכתוב: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.