האות ת' – אות העומדת על בסיס איתן

ערכה המספרי של האות ת', הוא ארבע מאות. מספר המקביל לאות מ' שמספרה ארבעים. זו ברשימת העשרות וזו בקומה שמעליה, ברשימת המאות. לפי שבטבע העולם, יצירת העובר ארבעים יום. וכך בתחומים נוספים בעולם-הזה, המספר ארבעים מהוה יחידת זמן של תהליך מתמשך עד ההתהוות המושלמת, שבסיומה מגיע הדבר לתכליתו. לפיכך היה המבול ארבעים יום עד לניקוי העולם מהחטאים; ומשה שהה ארבעים יום בהר סיני עד היותו איש האלוקים; וריגלו את הארץ ארבעים יום עד קבלת הידיעה המושלמת, ונדדו ישראל במדבר ארבעים שנה עד תום דור החוטאים ולידתו של עם חדש, וגם קנין הלימוד בזכרון – לאחר ארבעים פעם (כמבואר כל זאת בפרק העוסק באות מ'). במקביל לפעולת האות מ' בעולם-הזה, עומדת האות ת' הכפולה עשרת מונים ממנה בקומה הגבוהה, ומרמזת על סיום התהוותו של האדם השלם אשר הנה הגיע לתכלית האמיתית של חייו, וזוכה מעתה לחיי העולם-הבא.

וכתב רבינו בחיי שהמילים "רע עין" בגימטריה – ארבע מאות. וכלשון הפסוק: "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן, וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו". לפי שמי שעינו רעה מכלה את הכל. וזהו כוחה של האות ת' אות התכלית, לכלות ולהביא למוות, וכמבואר בהמשך שכנגד היותה אות החיים היא גם אות המוות.

אות החיים

בתלמוד מבואר שבעת צרה וגזירה, אות סימן החיים הניתנת במצחו של הצדיק כדי להורות על היותו שייך לחיים, היא האות ת' הפותחת את המילה "תחיה". והביאור בזה, שלפי שתכלית החיים היא ההליכה בדרכי ה', הרי הצדיק ההולך בדרך זו הוא הוא החי באמת, בעוד שהרשעים בחייהם קרויים מתים. לפיכך אות תכלית החיים היא אות סימן החיים.

אמנם כנגד אות החיים, מן הצד השלילי "תו" הוא גם סימן מוות. כמבואר בתלמוד שם: "ת' - תחיה, ת' – תמות". שבמקביל להיות האות ת' אות התכלית, היא גם אות הסיום, אות המוות.

וביאר הרמ"ק ב"פרדס רימונים", שהאות ו' המסמלת תמיד את מידת הרחמים, מתהפכת כאן, באות ת', למידת הדין כלפי הרשע (ר') שהגיע לסוף (ת') חייו מבלי שיעשה תשובה. לכן אות ו' זו נראית הפוכה בצידה השמאלי (שמאל=דין) של האות ת', המורכבת מהאות ר' (רשע) ומהאות ו' הפוכה (דין). וראה עוד להלן על-פי הסוד.

אות התורה

האות ת' מבטאת את התורה שהיא תכלית החיים האמיתית, לפי שרק על ידה מגיע האדם לחיי העולם-הבא, על ידי שלומדה ויודע כיצד לחיות נכון בעולם-הזה. והיא מעל החומר – דבר הרמוז בהצבעת רגלה של האות ת' אל מעבר לאותיות. שבמקום שמסתיימת מחשבת האדם שם מתחילה מחשבת התורה העמוקה מכל חכמה אנושית. על היקף חכמת התורה נאמר "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם", והיא נפלאת מבינת אדם, אשר ככל שיהיה חכם, אינו יכול להגיע לשער החמישים שבה, עד שאפילו החכם באדם הודה ואמר: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". משום כך מעמד מתן תורה נפתח באות א' – "אנכי ה' אלוקיך". אל"ף - אותיות פלא; דבר הנפלא ומכוסה מבני אדם נקרא דבר פלא.

רגלה של האות ת', אות התורה, כפופה כאילו נשברה בתחתיתה והתכופפה. לרמז לעוסק בתורה כי אין התורה נקנית במי שלומדה מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, וגם לא במי שמחפש גאוה וכבוד - אלא במי שממית עצמו עליה. לפיכך ניתנה התורה על ההר הנמוך, הר סיני, אף על-פי שלרום מעלתה ולגודל חשיבותה היה ראוי שתינתן על הר גבוה כמו הר תבור או הר כרמל. אלא להורות שאין התורה מוכנה לשרות על בעלי גאוה, אלא על אדם המחנך עצמו להיות עניו ושפל רוח. ונמשלה התורה למים העוזבים מקומות גבוהים ויורדים וזוחלים למקומות הנמוכים.

דרכה של תורה

לימדונו חז"ל במשנה: "כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם-הזה וטוב לך לחיי העולם-הבא".

כלומר, כדי לזכות לקניין תורה כראוי, עליך להיות מוכן אפילו לפת במלח, ומים במשורה, ושינה על הארץ. ובמילים אחרות: אף אם יש לך מזון בשפע ותנאי שינה משובחים, חנך את עצמך לזכור: מצד עצמך, אילו היה עליך להקריב את כל אלה כדי להקדיש את זמנך לתורה – היית עושה זאת למענה, מתוך הבנת חשיבותה.

רק המתייחס כך לתורה, זוכה לקנותה כראוי.

וכתב הרמב"ם:

"דברי תורה נמשלו למים, שנאמר 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'. לומר לך: מה המים אין מתכנסין במקום מדרון, אלא נזחלין מעליו ומתקבצין במקום אשבורן, כך דברי תורה, אינן נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה-לב. אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מליבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל; ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שינה לעיניו, לעפעפיו תנומה.

אמרו חכמים דרך רמז: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל'. אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמה. וכך אמר שלמה בחכמתו, 'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה'. ועוד אמר, 'אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי' חכמה שלמדתי באף, עמדה לי."

הנה לשון מדרש "אותיות דרבי עקיבא": "תי"ו, מפני מה רגלו שמלפניו שבורה? מפני שכל המבקש ללמוד תורה צריך שיכפוף את רגליו [כדרך הלומדים שהיו כופפים את רגליהם ויושבים על הקרקע. והכוונה בזה לביטול העצמיות ושקיעה בלימוד] ויעסוק בה. שנאמר 'וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ'. אלו תלמידי חכמים שכופפין את רגליהם, ונושאין ונותנין בדברי תורה."

אות האמת

האות ת' שהיא אות החיים ואות התורה, היא גם אות האמת. כמבואר בתלמוד: "שי"ן – שקר, תי"ו – אמת". שהרי שתיהן למעשה דבר אחד הן: תורת האמת, אשר היא תכלית החיים. שהרי מעצם היות התורה ספר הדרכתו של הבורא, הרי היא האמת המוחלטת היחידה, בעוד שהשכל האנושי עלול מאד לכנות דעות פסולות, מוטעות ומטעות, בשם "דעת אמת".

לכן אותיות סופי המילים שבתחילת התורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", מצטרפות למילה: אמת. דבר הנרמז בפסוק: "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת". אלא שהאמת הרוחנית ביסודה, מסתתרת בעולם הנקרא בשם "עולם" משום שמעלים בטבע חומריותו את האמת האלוקית. לכן המילה 'אמת' המסתתרת בפסוקי בריאת העולם-הזה, אינה מופיעה לפי הסדר הנכון: א' מ' ת', אלא בבלבול: ת' א' מ'. לרמז שאינה נראית בקלות בעולם ויש לחפשה. אולם בסוף פרשת הבריאה, במילים "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת", נרמזת האמת בסופי התיבות לפי הסדר הנכון. לומר שסוף האמת להתגלות בעולם.

ה-ת', שהיא אות האמת, נמצאת רק בסוף המילה אמת. ואילו ה-ש', שהיא אות השינוי שבשקר, נמצאת בתחילת המילה שקר. לומר שלשקר יש אחיזה רק בתחילה, אבל לבסוף מתגלה השקר ונופל, ואילו האמת מתגלית בסוף, ותיכון לעד. לפיכך המילה שקר מורכבת מאותיות שאין להן רגלים ובסיס, והן עומדות שלא כסדרן בסדר האותיות, ומתרכזות רק בפינה אחת של סדר האותיות (ק' ר' ש'), ואילו המילה אמת מורכבת מאותיות העומדות על בסיס איתן, והן כסדר מקומן בסדר האותיות, ומקיפות את הכל: א' בתחילת האותיות, מ' באמצען ו-ת' בסופן. וכמו שהתבאר בהרחבה בפרק העוסק באות ש'.

נמצא שברבדיה העמוקים של האות ת' נמצאים: אמת, חיים, תורה. ושלשתם אחד. נפלא הדבר שהמילה אמת מורכבת מהאותיות: א' - אלוקים, מ' – היווצרות חיים, ת' – תורה. 

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.