שם האדם – צפונות, כללים ועצות

לאחר שעמדנו על מעט מן העומק הטמון בכל אות, ייקל עלינו להבין את חשיבות שם האדם ויכולת השפעתו – במידה מסויימת – על חייו.

בדרך כלל, צליל הדיבור האהוב ביותר על האדם לשומעו, הוא שמו הפרטי. בטבעו הוא חש הזדהות וקשר מוערך במיוחד עם שמו, כאילו מדובר בו עצמו - בגופו ובנשמתו ממש.

אך מה פשר תחושה עמוקה זו? האם מדובר רק בהליך פסיכולוגי פנימי באדם, מפני ששמו מזכיר לו את עצמו?

זאת ועוד. המקובל הגדול רבי יוסף חיים מבבל כותב בספרו "עוד יוסף חי": "דבר ידוע הוא שהזכרת האדם את שם חברו, גורמת ומושכת אהבה ביניהם. ולכן לא נוח לאדם להזכיר שם אויבו בשמו, כמו שכתבו רבותינו ז"ל על הפסוק: 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם', שלא הזכיר שאול את דוד בשמו".

ואכן, כאשר פוגשים ידיד ברחוב ואומרים לו "שלום", קיים הבדל רב משמעות בתחושתו של אותו אדם בין אם נאמר לו "שלום" בלבד, לבין אם מזכירים באותה שעה גם את שמו הפרטי: "שלום, משה". תוספת השם יוצרת תחושת קירבה נפלאה בין הנפגשים.  בספרו "מוצא השמות" מספר אברהם שטאל שאת תחושת הקרבה הנוצרת כתוצאה מהזכרת שמו של האדם, היה מנצל הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט לקידום יחסיו עם הציבור. כאשר היה נכנס להרצות היה רוזוולט מביט סביבו אל הקהל בחיפוש אחר אנשים שהוא מכירם בשמותיהם, ומשזיהה כאלה היה אומר: "אה, אני רואה כאן את חברי ג'קוב ואת מכרי משכבר הימים סיד, וגם אייבי נמצא כאן. לא, עם קהל כזה אין לי צורך להשתמש בראשי הפרקים שהכנתי!" ובתנועה דרמטית היה משליך לפינה את הנייר שבידו, ופותח בנאום שנשמע מעתה באוירה נעימה של קירבה נטולת מחיצות בין המרצה לבין הקהל. גם כאן, מהיכן תופעה זו נובעת? האם מדובר בהליך פסיכולוגי פשוט בלבד?

במימד הרוחני העמוק, שורשן של תופעות אלה, ושל אחרות מורכבות יותר, כגון השפעת שינוי שמו של החולה על החלמתו, נעוץ בסוד האותיות המרכיבות את שם האדם, וקשורות לשורש נשמתו. 

החלפת שם משפחה

שם משפחה די חדש – בעיקר בעולם היהודי, ואינו בעל משקל גדול. בעבר, רוב היהודים חיו בקהילות קטנות בהן כולם הכירו את כולם לפי שם האב, פלוני בן פלוני, או לפי העיסוק, כמו: יוסף הנפח, משה הסנדלר וכדומה. בודדים היו, הן בקרב היהודים והן בקרב הגויים, שנקראו בשמות משפחה, וזאת בדרך כלל עקב מאורע מיוחד שהתרחש בחייהם או משום תואר כבוד שקיבלו.

בקרב אומות העולם, שמות המשפחה החלו להיות נפוצים בימי הביניים באירופה, כאשר גדלה אוכלוסיית הערים והיו אנשים אחדים בעלי אותם כינויים – דבר שגרם לטעויות ולהחלפה ביניהם בעיקר ברישומי הרשויות ובתביעות משפטיות. אחד ממנהיגי המדינות הידועים, שאף עיגן בחוק את החיוב להיקרא בשם משפחה לצורך רישום ממשלתי מסודר, ומנהיגים רבים הלכו בעקבותיו, היה נפוליאון הצרפתי.

מטבע הדברים, עם השנים נוצר צורך ענייני לשמות משפחה גם בקרב היהודים, מלבד דרישת הרשויות.

אמנם מאחר והאדם נושא את שם משפחתו כחלק מזיהויו, אין להקל ראש לחלוטין בהחלפתו. אבל אינו בעל משקל רב מבחינת השפעת האותיות על האדם הנושא אותו, משום שהוא כללי לכל בני המשפחה ואינו ייחודי לאדם, ואין להקפיד כל כך על החלפתו כמו בשם הפרטי – כל עוד אין בהחלפת שם המשפחה נזק או קלקול מצדדים אחרים כגון מתן שם משפחה הייחודי לכהנים או ללויים לאדם שאינו כזה. ובכל זאת, גם משום כבודם של הדורות הקודמים במשפחה שנשאו שם זה, נכון מאד שלא לשנות את שם המשפחה אם לא לצורך גדול. לכן בכל מקרה רצוי להתייעץ עם תלמיד-חכם גם לפני החלפת שם משפחה. ואם שם המשפחה הוא שם נוכרי מובהק, טוב וצריך להחליפו.

לא לחינם כאשר שואלים אדם "מי אתה?" או "מי אדוני?", הוא משיב בשמו. בעומקם של דברים אין הדבר נובע רק מטעמי נוחות טכנית גרידא, אלא משום שבתוככי נשמתו האדם מזהה בשמו את מהות עצמו ממש. בספר "נועם אלימלך" הוסיף עוד שמאחר והשם מבטא את מהותו הרוחנית של האדם, כאשר האדם ישן ורוב חלקי נשמתו אינם בגופו, גם אם הוא ישן שינה עמוקה כל כך עד כדי שרעשים ודיבורים אינם מצליחים להקיצו, אם קוראים לו בשמו, הוא מתעורר. לפי שעיקר השם הוא לנשמה ולא לגוף, וכשקוראים בשמו פונים לנשמתו וקוראים לה שתשוב לגוף. ובספר "תולדות יעקב יוסף" המשיל זאת: "כמו שתפיסת הגוף הוא בגשמי, שאוחז בגופו, כך תפיסת הנשמה הוא על ידי קריאת שמו. ובישן, ניעור משנתו". וכעין זה כתב ה"בני יששכר": "האדם מתנועע [נע לכיוון] ונמשך אחר השם. והשם הוא כבית-אחיזה [ידית] של כלי, שנלקח [מורם] כל הכלי על ידו".

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס