שמו של האדם קובע את גורלו

כל אות מעשרים ושתיים אותיות לשון-הקודש, אינה אלא בבחינת מעטפת לכוח רוחני מסויים הטמון בה ומיוחד לה, ובו היא נבדלת במהותה מהאותיות האחרות. כל פרטי הבריאה עשויים בעצם מצורות שונות של צירופי אותיות. אותה 'הארה רוחנית' (אשר המונח 'אנרגיה' המקובל כיום, כאין וכאפס לעומתה) הטמונה בכל אות, זורמת ופועלת בה על-פי שלשה מסלולים:

1. אופן הגיית האות
2. צורת כתיבת האות
3. ערכה המספרי של האות.

ומכיון שבכל אות טמון כח רוחני מסויים, אותיות שמו של האדם משמשות כצינורות שפע רוחניים לאותו אדם, על-פי הטמון באותן אותיות. בספר "ערבי נחל" כתב עוד, שההולך בדרך ה' ומקיים את מצוות התורה, נעשה שמו במילוי ומתרבים אותיות שמו וממילא מתרבים הצינורות הרוחניים המורידים לו שפעו. כגון השם ראובן במילוי: רי"ש, אל"ף, ו"ו, בי"ת, נו"ן.  וכמו שכתב בספר "עוד יוסף חי" בהמשך דבריו המובאים לעיל: "והענין הוא, כי 'נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ!' – שכל אדם, חיותו [מה שמחיה ומפעיל אותו] תלויה באותיות שמו, שהם צינורות השפע שלו. ועל ידי הבל קריאת השם [על ידי האדים וגלי הקול היוצאים מפה האדם כשקורא לחברו בשמו], יהיה התקשרות והתחברות זה עם זה". כלומר, לדיבור יש כוח. ובכוחו ליצור קשר וחיבור רוחני בין בני-אדם - בעצם קריאת שמו של הזולת בפה. ולכן השונא חש בתוכו ריחוק טבעי שלא להוציא בפיו את שמו של השנוא עליו, אלא משתמש ברמזים ובכינויים בשעה שמדבר עליו כדי שיבינו למי כוונתו.

לאור יסוד זה מובן מדוע ראוי להקפיד שלא להיקרא בשם קיצור שאינו השם המקורי, כמו "אבי" במקום "אברהם", "בני" במקום "בנימין" וכדומה. שהרי הדיבור מוריד את השפע הרוחני לאדם בצינורותיהן של אותן האותיות המרכיבות את שמו, וקיצור השם ממעט את צינורות השפע הפעילים של אותו אדם (זהו גם טעם הזהירות לצד השני, שלא לקרוא בשמו המלא של הס"מ, לפי שהקריאה בשם מעניקה כוח). אמנם אם מראש הוכרז שמו "יוסי", ולא "יוסף", הרי זהו שמו וכך ייקרא בפי כל.

^{* * *}

נמצא שפעולת קריאת שם לילד אינה רק קביעת כינוי המיועד לזיהויו, אלא הכנסתו למסלול מסויים במשך חייו, על פי: א. האותיות המרכיבות את אותו השם. ב. משמעות הצירוף הנוצר מהן. ג. השפעת האדם שעל שמו הוא נקרא – במידה וישנה כוונה לקוראו על שם מישהו, וכפי שיתבאר בהמשך.

"לקרוא שם" לאדם, הוא מלשון "ויקרא אל משה", זימן אליו את משה. וכך גם לקרוא שם – לזמן מסלול מיוחד לחיים, על פי נתיבי האותיות, ולהעניק אותו לאותו אדם. לכן שורשי טבעו ואופיו של האדם, ואפילו גורלו המיוחד לו, טמונים – בין השאר - באותיות שמו.

לאור זאת יובן מדוע כאשר שרו של עשיו אישר ליעקב באופן מוחלט וסופי את עלייתו למעמד הבכור, ובכך היה יעקב לממשיכם של אברהם ויצחק בבחינת 'יורש העצר' - לייסד את העם הנבחר, השתנה שמו של יעקב. וכמו שאמר לו המלאך: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל". שהרי מעתה מהותו השתנתה.

* * *

ואכן, בדברי חז"ל מבואר כי לשמו של האדם, ישנה יכולת השפעה על גורלו. וכמו שאמרו חז"ל בתלמוד: "שמא גרים". כלומר השם יכול לגרום לאדם לנטות לתכונות מסויימות ולהגיע למצבים מסויימים על פי פעולת הארת אותיותיו, מבלי שיידע את הסיבה לכך. וכמו שמבואר שם בתלמוד אודות לאה שקראה לבנה הראשון "ראובן" כדי לומר: "ראו מה בין בני לבין חמי". ואף על פי שרק עכשיו נולד ומה ניתן לראות הבדל בינו לבין חמיה? ופירש רש"י שם: "על שם העתיד קראה שמו, כדאמרינן לקמן שמא גרים". כלומר מכיון שרצתה שיתנהג באופן שייראה הבדל בינו לבין חמיה, קראה לו בשם זה, והדבר התגשם בסופו של דבר. וכן מבואר בזוהר, הנה לשונו (מתורגם): "לפי שהשם גורם, וצירוף האותיות זו עם זו גורם לפעול מעשה הן לטובה והן לרעה. ועל פי סוד זה הם צירופי האותיות של השמות הקדושים. וכן האותיות עצמן וכו'." לפיכך כתב במדרש תנחומא: "לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו [יתבונן היטב בשמות לפני שקורא בהם את שם בנו]. כי לפעמים השם גורם טוב, או גורם רע. וכמו שמצינו במרגלים". אמנם חז"ל דייקו בדבריהם ואמרו "כי לפעמים השם גורם". וזאת משום שעל אף כוח השם, ישנם גורמים נוספים המצטרפים לקביעת גורלו של האדם, כגון זכות אבות ומעשיו בהווה ובגלגולים קודמים. ובעיקר, מאחר וכוח הבחירה נתון ביד האדם כיצד לנהוג, הרי ביכולתו – באמצעות לימוד התורה שמירת מצוות הבורא ותיקון המידות - לנווט ולנתב את אותיותיו של כל שם, לפעול לחיוב, לטובה ולברכה. אלא שהאותיות המסויימות של כל שם הן שורשי נטיות אופיו וגורלו (שכאמור כל שורש יכול לצמוח לחיוב או לשלילה), ובנוסף, המשמעות המתקבלת מצירופן יחדיו לפי סדר מקומן בשם, יוצרת גם היא הטיה לכיוון מסויים. אבל בודאי שביד האדם נתונה היכולת לנתב כל מצב לפעולות טובות (למשל, הנקרא בשם נמרוד, יכול להשתמש במשמעות שמו למרוד ביצר הרע ובתאוות העולם-הזה). אלא שלכתחילה עלינו לסייע לילד ולהקל מעליו את ההתמודדות בעולם, באמצעות מתן שם שהוא בעל משמעות טובה וחיובית.

* * *

מתוך כך נלמד עד כמה חשוב להקפיד לקרוא לילדינו (ולעצמנו – למי שמשנה את שמו מסיבה נכונה) בשמותיהם של האבות והאמהות ושאר גדולי ישראל, כגון: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד, שרה, רבקה, לאה, מרים, תמר וכו'. (אמנם לעניין השם רחל, אף על פי שהוא שמה של אחת האמהות, יש מגדולי ישראל שחששו לקשיים בחיים כתוצאה משם זה). ולא להתפתות אחר שמות חדשים הנחשבים מודרניים, אך אין בהם תוכן. ובכל מקרה יש להיזהר לכתחילה שלא לקרוא לילד בשמות שמשמעותן שלילית כגון: "ימית", "חנית", "ירדן" וכדומה. אמנם אם כבר קראו מתוך כוונה טובה ("ימית" מלשון ים, "חנית" מלשון חניה, "ירדן" על שם שפע מים), אין לדאוג כל כך. שהרי כאמור, יכולת הבחירה נתונה ביד האדם לנתב אפילו שמות כאלה לטובה. אלא שאין הדבר פשוט כל כך בשם שצירוף אותיותיו יוצר בפשטות משמעות שלילית.

וכבר גילו לנו חז"ל שאחת משלוש המידות הטובות שהיו בידם של ישראל ממצרים ובזכותם נגאלו, היתה: "שלא שינו את שמם". כלומר שהקפידו לקרוא לילדיהם בשמות האבות והאמהות ושאר מאורי ישראל בדורות הראשונים. ועל ידי שהשכילו להקפיד לחבר את נשמות ילדיהם לאותם צינורות רוחניים ונשגבים שמהם שאבו גדולי האומה (אשר שמותיהם ניתנו או תוקנו בנבואה או ברוח-הקודש), משכו שפע רוחני מרומם לצאצאיהם, בעוצמה שסייעה הן לבניהם והן לגאולת ישראל. ובפרט שכאשר מכוונים לקרוא לילד על שם אדם מסויים, כורכים ומקשרים את שפעו בשפעו, ולעיתים אפילו את גורלו בגורלו לחיוב או לשלילה, וכמו שיתבאר להלן.

* * *

והנה, בדברי חז"ל מבואר שבפסוק בתהלים: "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ", נרמזה ההתפעלות אשר יש להתפעל מכוח פעולת השמות. וכלשון התלמוד: "אל תקרי שמות, [מלשון שממה] אלא שֵמות". כלומר, במילים "לכו חזו מפעלות ה'", מזמין הכתוב את בני האדם להתבונן בנפלאות הטמונות במערך השמות, ובהשפעתן על עתיד האדם ועל אופיו וטבעו.

ובזה יובן ביאור המילה נשמה 'נ' – 'שם' – 'ה'. נ' הוא שער החמישים, המדרגה הגבוהה ביותר של הרוח. האות ה' מייצגת את העולם הזה. המילה 'שם' שבאמצע מרמזת שאותיות שם האדם מהוות צינורות לנשמתו, לחברה לעולמות העליונים, ולהורדת שפע מה-נ' שהיא שער החמישים, אל האדם בהיותו בעולם-הזה (ה'). ובפרט לפי מה שכתב הרב חיד"א בספרו "פני דוד", שהשם ניתן לנשמת האדם, והגוף עושה בו שימוש רק כטפל לנשמה.

זאת ועוד. הכוחות המנוגדים בבריאה, הם האש והמים. זה רוחני, וזה גשמי. זה חם ומחמם, ואילו זה קר ומקרר. זה מבעיר ומשחיר, משמיד ומכלה, וזה מכבה ומנקה, מצמיח ומחיה.

המילה 'שם' מורכבת מהאות שי"ן שהיא ביסוד האש כמבואר בספר יצירה, וצורתה כשלהבות עולות (ובפירוש הר"מ בוטריל לספר יצירה שם מבואר עניין שלש הקוים שלה), ומהאות מ"ם סופית שהיא ביסוד המים כמבואר שם, וצורתה סגורה ושליוה. (ומורכבת מארבעה קוים מחוברים). שילוב מדהים זה של תכונות האש והמים המנוגדים, יורד מלמעלה לאדם באמצעות אותיות ה'שם' שניתן לו, ומעניק לאדם יכולת לשלב בין מגוון הניגודים באופי האנושי, ולאזנם כראוי.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס