מעמד האישה ביהדות – מה אומרים חז"ל על מעמד האישה?

הבוחן את המשותף לכל החוקים התורניים המבדילים בין האישה לבין האיש, יגלה כי יסודם נעוץ ברצון העליון לשמר את עדינותה של האישה, להגן על זכויותיה בהתאם לצרכיה הנפשיים, וממילא לאפשר לה בכך להביא לידי ביטוי מקסימלי את יכולתה לפי טבעה, ולא בניגוד לטבעה. ונפרט.

גבר היודע עדות חייב להעיד בבית-הדין, גם אם הדבר אינו נח לו. וכמו שנאמר בתורה: 'אִם לֹא יַגִּיד - וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ'. דרישה חדה וברורה זו באה דווקא כלפי הגבר מכיוון שהכלים הנפשיים העזים שקיבל מאפשרים לו לסייע לזולת הזקוק לעדותו מבלי שהוא עצמו ייפגע בתכונות נפשו. אולם האישה אשר קיבלה בנפשה כלים עדינים, כל דרישה כזו להופיע ולהעיד בבית המשפט עם כל המתחים הכרוכים בכך - הן מעצם המעמד המלחיץ והמביך בפני השופטים וכל הנוכחים בבית-הדין, והן מהתוצאות הנלוות לעדות כגון מתחים עם בעל-הדין המפסיד מהעדות, עלולה מאד להזיק לעדינות נפשה בכלל, ולתפקידה כרעיה וכאם בפרט. ואין המדובר כאן בנזק זמני לתקופת העדות בלבד, אלא השפעה ארוכת טווח על אופייה וטבעה הכללי בניגוד למצבה המקורי הטוב לה. שהרי האדם מושפע מאד מפעולותיו ומהחוויות שחווה.

כלומר, האישה אינה מעידה בבית-הדין לא משום שהתורה אינה מאמינה לדבריה, אלא מהרצון להגן עליה ולשמר את עדינות הנפש אשר קיבלה לשם מילוי תפקידה העיקרי. הסבור כי הסיבה לפסילת האישה לעדות נובע מחוסר אמון שרוחשת היהדות לאשה, יכול להיווכח בטעותו מנאמנותה המוחלטת של האישה להעיד בנושאים הנוגעים לאיסורים חמורים כגון: טהרת המשפחה, כשרות המאכלים וכדו'. והרי אם על עדות להוצאת פרוטה מאדם בבית-הדין אינה נאמנת, כיצד תהיה נאמנת בנושאים חמורים הרבה יותר ואפילו בנושאים שיש בהם איסור כרת? לאור האמור, הדבר מובן היטב. האישה אמינה בדבריה לא פחות מהגבר. משום כך מעידה ונאמנת היא בנושאים אלה על אף חומרתם. אולם היא תעיד רק בנושאים העוסקים במותר ובאסור, עדויות הנמסרות במסגרות עדינות כגון בבית או בעבודה, ואינן כרוכות בחשש פגיעה בכבודה ובעדינות נפשה, כעדות מתוחה בנושאים ממוניים בבית-הדין.

מאותה סיבה ממש אין האישה מתמנה לתפקידי שררה ציבוריים. שהרי תפקיד כזה מחייב התנהגות תקיפה העומדת בסתירה מוחלטת לטבע הכלים שקיבלה. וניסיון להתנהג בניגוד לטבע זה, גם אם יצליח במישור הציבורי, יזיק לאישיותה כאשה.

משום כך גם אינה מצטרפת למניין עשרה לצורך תפילה. כאשר נתבונן בחשיבות התפילה במניין נגלה שאף על פי שיש לא מעט אנשים שיעדיפו תפילה ביחיד לשם הריכוז במילים והקשר האישי עם האלקים, מוטל על הגברים להתפלל במניין משום כבודו של מלך ככתוב "בְּרוֹב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". דבר המביא גם להשראת השכינה במקום, וממילא התפילה מתקבלת יותר. מפגן ציבורי מחייב, חשוב ככל שיהיה ותהא מטרתו נעלית ככל שתהיה, עדיין אינו מצדיק פגיעה בנועם עדינות האישה אשר "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה". ובוודאי לא כאשר מדובר בצירוף שיש בו חוסר קדושה בתערובת עם גברים.

ומכיוון שלשם ההגנה על זכויותיה ואופייה המיוחד פטרה אותה התורה מכל הנ"ל, גם אם תבוא אי-מי ותאמר שהיא מעדיפה להצטרף למניין / להתמנות לתפקיד שררה / להעיד בבית-הדין וכדו', היא לא תוכל לעשות זאת. בדיוק כשם שחוקי ההגנה על אישים חשובים מחייב אותם להישמע לשומרי ראשם גם כאשר הדבר נוגד את רצונם האישי.

גם הפטור של הנשים מכל מצוות עשה שהזמן גרמה [מצוות עשה אשר הזמן גורם לה שתבוא. כלומר, שקיומה מוגבל לזמן מסוים. כגון: מצוות ציצית ותפילין, ישיבה בסוכה, ספירת העומר וכדו'] ככתוב במשנה במסכת קידושין, נובע בעומק מאותו שרש. שהרי המצוות נועדו לעצב ולבנות את עולמו הרוחני הפנימי של האדם. הגבר שקיבל כלים נפשיים תקיפים משום תפקידו המיוחד לו, זקוק ליותר מצוות אשר יֵעַדְנוּ את עולמו הרוחני הפנימי, יבנו ויעצבו אותו כראוי. האישה העדינה מטבעה משום תפקידה המיוחד לה, יכולה להגיע לשלימות הרוחנית הראויה גם ללא קיום מצוות עשה אלה, אלא רק באמצעות: א. ההימנעות מאיסורי לא תעשה. ב. קיום מצוות עשה שאינן תלויות בזמן, כגון ברכת-המזון. ג. קיום מצוות עשה התלויות בזמן, המצורפות למצוות לא תעשה, כגון מצוות קידוש בשבת.

אמנם על פי הפשט פטורה האישה מכל מצוות עשה שהזמן גרמן כדי להקל מעליה ולאפשר לה לתפקד בצרכי ביתה וילדיה מבלי שיהיה עליה להפסיק את פעילותה השוטפת במשך היום, מתוך חשש פן יעבור זמן המצווה.

גם מחיוב מצוות פריה ורביה פטורה האישה, כדי שלא תרגיש מחויבות במקרים מסוימים ליזום יוזמות המנוגדות לטבעה העדין. שהרי יוזמה כזו, גם אם היא נעשית לשם קיום מצוה, עלול מאד להקנות לה תכונות מחוספסות המנוגדות לכלים הרגישים אשר היא זקוקה להם לשם מילוי תפקידה המיוחד לה באופן הטוב ביותר.

וכמו-כן האישה אינה חייבת בלימוד תורה בכל שעה פנויה כמו האיש החייב ללמוד את כל חלקי התורה ושרשי ההלכות, אלא חייבת רק בלימוד ההלכה למעשה כדי שלא תכשל בעבירות. כלומר לימוד התורה של האישה אינו מטרה – לימוד לשם לימוד, אלא כלי לקיום המצוות כראוי. שכן מלבד הצורך המיוחד של הגבר בריבוי פעילות רוחנית לשם הגעתו לשלימות הראויה – מה שלא נדרש כל-כך לאשה כמבואר לעיל, בלימוד התורה יש עניין נכבד נוסף. בכל נושא חדש שמתעורר בכל דור, ובכל מקרה חדש שמתרחש, כדי לפסוק את ההלכה יש צורך בידיעה רחבה ועמוקה של שרשי ההלכה, סיבותיה, כלליה ופרטיה ועל פי ידיעה זו יש לדון להיכן לדמות ומה לחלק עד הכרעת הדין הלכה למעשה.

תכלית זו של לימוד-התורה הרי היא בהחלט פעולה ציבורית. וממילא מוטלת גם היא כקודמותיה הציבוריות, על האיש. בעוד האישה - שרת הפנים של הבית, פטורה ממנה ופנויה לעסוק בתפקידיה החשובים כשלעצמם מתוך שימוש בכוחותיה ואופייה המיוחד באיכות המקסימלית לתועלתה ולתועלת כולם.

* * *

בהתבוננות נכונה על פי יסוד זה, יובנו גם ביטויי והגדרות חז"ל במקומות שונים ביחס לאשה. כגון: "נשים דעתן קלה". משפט קצר זה הנתפס אצל הבלתי מבינים את שפת חז"ל, כמזלזל במנת המִשְׂכַל של האישה, מקבל משמעות חדשה אמיתית ונפלאה כאשר מתבוננים בכל מילה על-פי הגדרתה הנכונה בשפת חז"ל.

שכלו של כל אדם פועל בשלשה מסלולים משולבים, הנקראים בלשון חז"ל בשמות: 'חכמה', 'בינה', ו'דעת'. 'חכמה' היא קיבוץ נתונים וזכירתם (-אינפורמציה), ומעניקה לבעליה את התואר 'חכם'. 'בינה' היא התבוננות נכונה בפרטים הקטנים, בלבנים מהם בנוי הבנין. וכן: צירוף וחיבור נתונים זה לזה, בנייתם, והוצאת רעיון חדש. זהו האדם הנבון. יש 'חכם' הבקי בנתונים רבים, שאינו 'נבון'. אינו יודע להשתמש כראוי בנתונים שבידו. ואילו ה'דעת' היא המסקנה המתקבלת באופן ברור עד כדי חיבור האדם עם מסקנתו [מלשון "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ"] האיש חזק ב'חכמה', והאישה ב'בינה'. "נתן הקדוש ברוך-הוא בינה באשה יותר מבאיש".

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס