מעמד האישה ביהדות – נשים דעתן קלה

משום יכולתה המיוחדת של האישה להתבונן בפרטים הקטנים, בעוד האיש רואה יותר את התמונה הכוללת, נהגו חכמי ישראל להיוועץ בנשותיהם גם בנושאים בהם ההחלטה היתה נראית ברורה. שכן יתכן מאד שהיא תפנה את תשומת לבו לפרטים קטנים אך משמעותיים, אשר הבעל לא הבחין בהם.

בתלמוד מסופר שכאשר ביקשו חכמי ישראל להעביר את רבן גמליאל מנשיאותו, החליטו למנות במקומו לתפקיד הרם את רבי אלעזר בן עזריה משום כמה מעלות שהצטרפו בו. אולם כאשר בישרו לרבי אלעזר על החלטתם ושאלוהו אם יאות לקבל את משרת הנשיא, השיב להם: "אזיל ואמליך באינשי ביתי [אלך ואתייעץ עם אנשי ביתי]. איזיל ואימליך בדביתהו [הלך והתייעץ עם אשתו]". וראה שם שלבסוף לא קיבל את עצתה. מדוע אם כן שאל אותה מלכתחילה? כדי לוודא שאין פרט מסוים שהוא כאיש לא הבחין בו והיא כאשה מסוגלת לראותו. רק לאחר ששמע את החששות שהעלתה בפניו וראה כי חשש אחד אינו מוצדק והשני הסתדר מאליו, ניאות לקבל את התפקיד.

ועוד אמרו חז"ל: "האישה מכרת באורחים יותר מהאיש". כלומר, יש לה טביעות עין לזהות נכונה את טיבו של המתארח לפי פרטים קטנים שמבחינה בו ובהתנהגותו, יותר מהבעל הנוטה לתת אמון בכל אורח. לפיכך, המבקש לפתוח עסק בשותפות עם זולתו, אך לאחר שדנו על כך בביתו או סעדו יחדיו, הוזהר על ידי אשתו כי אדם זה אינו אדם ישר, ישקול שוב מחדש ויבדוק היטב אם לקדם את השותפות או לבטלה...

אבל לענין הדעת, 'נשים דעתן קלה'. דבר כבד קשה להזזה. אולם הנשים, דעתן קלה. כלומר גם לאחר שהסיקה מסקנה, אין דעת האישה כבדה עד שקשה להזיזה, אלא גמישה היא יותר מהאיש ונוחה לשנות את דעתה - החלטתה. וזה לטובת הקן המשפחתי שהגבר העז והתקיף, וממילא מתקשה לשנות את דעתו, חי עם בת-זוג נוחה וגמישה (ובלבד שיעניק לה את צרכיה הנפשיים כראוי). וזה דבר נפלא מפלאי הבורא, שהאישה הרכה הגמישה והעדינה, שורשה במדת הגבורה הבאה לידי ביטוי ברור בעת הצורך בהיותה חומה שומרת ועוצרת. שהרי זה וזה הוטבעו בה משום תפקידה הנשגב - להביא את פנימיות הבית לשלימות הרצויה.

גם כישרונה המיוחד של האישה בדיבור וכלשון חז"ל 'תשעה נטלו נשים', דבר שאגב, הוכח כיום על ידי מחקרים וסטטיסטיקות, נעוץ בתפקידה המיוחד של האישה כשַׂרת הפנים של הקן המשפחתי.

עיקר הבית

הנה לשון ספר הזוהר: "תא חזי [בא וראה], בזמנא דבר נש הוא בביתיה, עיקרא דביתא דביתהו [בזמן שהאדם בביתו, עיקר הבית היא אשתו]. בגין דשכינתא לא אתעדי מן ביתא בגין דביתהו [משום שהשכינה הקדושה שורה בבית ואינה מסתלקת משם, בזכות אשתו, אשר היא סיבת הקדושה והשפע שבבית. לפי שהאישה שורשה במלכות]".

לאור זאת יובן, שלפי ששורש הנקבה בספירת מלכות שהיא סוד השכינה הקדושה הנקראת 'עקרת הבית', לכן האישה חשה מטבעה את ענייני פנימיות הבית (גם אם היא אישה העובדת מחוץ לבית) והיא עיקרו של הבית, יותר מהאיש החש וחי יותר את ענייני העבודה.

ועוד אומר הזוהר מה שיש ללמוד מהפסוק: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. דא היא דלא ישתכח כוותיה [זו היא שלא יימצא כמותה]. דא היא יקרא דביתא [זו היא כבוד ביתי]. כולהון נשין גבה, כקופא בפני בני נשא. אבל לזאת יקרא אישה [כל הנשים בפניה, כקוף בפני אדם. אבל לזאת יקרא אישה]. שלימו דכולא לזאת ולא לאחרא [השלימה שבכולן זאת ולא אחרת]. כולא הוא מלי רחימותא [כל אלה דברי אהבה וחיבה] כמה דאת אמר [כמו שנאמר שהאיש אומר לאשתו להוסיף אהבה וחיבה]: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה".

דברים אלה שנאמרו על ידי אדם הראשון, מלמדים כיצד על כל אדם להתייחס לרעייתו. על הבעל להפנים, שאף על פי שישנן נשים נוספות בעולם שיש להן מעלות שונות, לאחר שבחר בזו והחליט לשאת אותה לאשה, עליו להתייחס אליה כאל האחת והיחידה אשר כל השאר בפניה פחותות וחסרות.

ועוד מגלה שם הזוהר, שעל האדם הנשוי ישנה שמירה מיוחדת בעת סכנת דרכים וכדומה, בזכות אשתו. וכאשר שומר הוא את מצות נדה בכל ההרחקות הראויות, זוכה באותם ימי האיסור לקבל שלמות טהורה מזווית אחרת, על ידי השראה רוחנית קדושה ומיוחדת המשלימה לו את חסרונו. עיין שם בכל דברי הזוהר בזה. שהרי עיקר הקשר של הילדים במשך רוב שעות שהותם בבית הוא עם האם. ומכיוון שלצורך חינוך ילדים נדרש הרבה דיבור המסביר, מאיר, משכנע, מעיר, מעודד ומשבח, קיבלה האישה כלי מיוחד זה. ואכן, בעל המודע לתכונה בסיסית חשובה זו שהוטבעה ברעייתו לטובת ביתו, לא רק שאינו קץ בריבוי דיבורה, אלא אדרבה, הוא מטה באהבה ובסקרנות אוזן קשבת לדבריה.

* * *

המתבונן ביסוד הגדול האמור כאן עם השלכותיו הבאות לידי ביטוי בחוקי התורה הנוגעים לנשים ובביטויי והגדרות חז"ל אודותיהן, יוכל להבין לאחר התבוננות נכונה גם את שאר ההלכות ומאמרי חז"ל שלא הוזכרו כאן. שכן כאמור בתחילת הדברים, התורה תורת אמת היא ומגדירה בהגדרות הנכונות והמדויקות כל חלק משני חלקי האדם השלם, החלק הזכרי והחלק הנקבי, מבלי לעסוק בחסרונות או בהענקת ציונים.

לאור זאת מובנת העובדה, שהחלק הזכרי אשר קיבל לפי טבעו העז את החובה לבנות בעצמו את מדרגתו הרוחנית באמצעות לימוד תורה בכל זמן פנוי, ובאמצעות קיום כל המצוות, מברך את בוראו בברכת שלא עשני אישה, על שאינו כחציו השני העדין מטבעו שאינו חייב בכל זה. ואילו החצי השני הנקבי מברך את בוראו על שעשאו כפי שהוא ופטרו מחובת הלימוד ומחובת קיום חלק מהמצוות, משום הרצון האלוקי כי חצי זה, ייווצר רוחני יותר מטבע ברייתו, יקדים להתבגר, יהיה עדין בנפשו וגמיש באופיו, וכך יהיה פטור מטרחת העבודה הרוחנית המוטלת על חציו האחר. וזאת כדי שיתפנה לעבודתו הגדולה ביצירת בני הדור הבא ובטיפול בהם כראוי מתוך ישוב הדעת. שהרי החיוב בלימוד תורה בכל עת בעומק, והחיוב בקיום כל המצוות כגבר, עלול מאד להקשות על מילוי תפקיד נשגב זה כראוי.

אמנם כאמור, כדי שלא תפסיד האישה את הגעתה לשלמות הרוחנית, היא קיבלה מראש כלים רוחניים שאינם זקוקים למערכת המצוות של הגבר כדי להגיע לשלמות הראויה וכמבואר לעיל. אלא שהגבר מודה על שיצירת מדרגתו ניתנה בידו.

זוהי סיבת ההבדל הניסוחי שבין הברכות. האישה מברכת בלשון חיוב (ברוך שעשני...) ואילו האיש בלשון שלילה (שלא עשני...).

משל לשני מלכים שהוכתרו למלוכה ביום אחד, איש איש במדינתו. האחד נולד כנסיך בבית מלוכה, והאחר עמל רבות כדי להגיע למלוכה. בנאום ההכתרה אמר הראשון: "אני מודה לאל על שנולדתי כאן, כנסיך, וזכיתי להגיע ליום הגדול הזה". ואילו השני אמר "אני מודה לאל על שלא נולדתי כנסיך, ובכל זאת הוא אפשר לי, באמצעות עמל פרטי, להגיע ליום הגדול הזה". כך האישה מודה לאלקים במילים: "ברוך שעשני כרצונו" ואילו האיש אשר נולד לעמל רוחני רב יותר, מודה על שלא נוצר מתוקן מראש, ברמתה הרוחנית של האישה.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס