יסודות החינוך – איך מצליחים בחינוך הילדים?

דורות על גבי דורות חינכו הורים את ילדיהם, ומורים את תלמידיהם, ומעולם לא היתה בקרב ציבור המחנכים מבוכה כה רבה וחוסר ביטחון בדרך החינוך, כבדורנו. הקושי להתמודד עם המשימה בולט לעין בפרט בנושא המשמעת, כאשר המחנך המצוי עומד חסר אונים לנוכח המצב.

לגבי הגורמים לעצם ההתדרדרות החינוכית בקרב הילדים ובני הנוער בעשרות השנים האחרונות, בניגוד גמור לתוצאות החינוך היהודי בעבר, אין ספק כי בדיקה יסודית וכנה תגלה שני גורמים מרכזיים:

א. חשיפת הילדים ובני הנוער להשפעתה ההרסנית של המדיה המשודרת והכתובה האנטי-ערכית והמתירנית.

ב. אי הקניית אמונה וערכי יסוד מאוצרותיה המקוריים של היהדות לחניכים בבתי הספר. אולם את סיבת המבוכה הנ"ל בקרב ציבור המחנכים יש לייחס כנראה לגורם נוסף. והוא עקרון השוויוניות בין הורים לילדים ובין מורים לתלמידים. עקרון אותו ייסדו ואליו מטיפים פסיכולוגי דורנו, ואשר נעשה מקובל בזמננו כאמת שאין לפקפק בה. ובפרט לאחר שהפסיכולוגים הבהילו את כולנו בדבר הנזק שגישה חינוכית אחרת עלולה לגרום לנפשם הרכה של הילדים.

למעשה, בעקבות ומשום עקרון זה איבדו הורים רבים את סמכותם בעיני עצמם וממילא גם בעיני ילדיהם.

ומה גרם לאימוץ גישה חדשה זו?

פסיכולוגים מכל רחבי העולם הגיעו למסקנה ששיטות החינוך המקובלות בדורות הקודמים, היו נוקשות, מדכאות וחסרות רגישות. ומשום כך הקצינו לצד האחר, כמצוי בדרך כלל במקרים כאלה, ודרשו שוויוניות מוחלטת לילדים. כיום אנו רואים את התוצאות.

לאמיתו של דבר, גם אם צודקים הם באשר לגישה החינוכית שהיתה לגיטימית ומקובלת בקרב אומות העולם, טעות חמורה בידם ביחס לשיטת החינוך היהודית-תורנית. בספרות התורנית הענפה הזהירו חכמי ישראל מהקצנה לאחד משני הקצוות, וסללו את שביל הזהב האמצעי אשר תוצאותיו המוצלחות הוכחו ומוכחות בעליל בבתים ובמוסדות החינוך הרבים אשר מחנכים על פיו. ובל נבין טעות. היהדות טוענת שהורים וילדים שווים בערכם כבני אדם. אבל היא מייעדת עבורם תפקידים שונים, אשר שילובם יחד, כאשר הוא נעשה כראוי, יוצר שלימות נפלאה, ותוצאה חינוכית ברוכה.

מהי ההצלחה בחינוך?

יש הנוטים לראות במשמעת המוחלטת של הילד, בצייתנות ובביצוע מידי של כל הוראה הניתנת על ידי ההורה או המורה, את פסגת ההצלחה בחינוך. לאמיתו של דבר, ראיה זו אינה נכונה. שהרי צייתנות כזו, אשר הושגה באמצעות הפחדה ועונשים, אינה מוגדרת בשם חינוך אלא אילוף ואף גרוע מכך. שהרי אין כאן הבנה והזדהות של הילד עם הערכים אותם אנו מנסים להקנות לו, אלא פעולה המתבצעת כדי שלא תגיע המכה או יבוא העונש. והרי אין זה שונה בהרבה מכפי שלהבדיל מאלפים בעלי-חיים שיבצעו כרובוט את רצון מאלפם. בל נתפלא במצב כזה, שכאשר הילד אינו נמצא בטווח ראיה ושמיעה של הוריו ומחנכיו, התנהגותו הפוכה לחלוטין מהערכים שאליהם שאפו להגיעו.

תורת ישראל מגדירה את ההצלחה בחינוך במשפט קצר וברור:

“חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". החלק הראשון של הפסוק עוסק ב"איך לחנך", והחלק האחרון בהגדרת היעד של פעולות החינוך. כלומר, המדד להצלחה בחינוך, הוא מצב והתנהגות הנער בזמן שאינו נמצא עם הוריו ומוריו שחינכוהו (ימי הזקנה מסמלים מצב זה יותר מכל). אם השכלנו לחנך את הילד לערכים ולהתנהגות הנכונה באמצעות הדרכה והוראה המשולבות בהסבר המובן לשכלו, עד אשר הוא הזדהה עם הדברים, הסכים לנכונותם והפנים אותם, הרי זו היא הצלחה בחינוך. והמבחן לכך: התנהגותו בהתאם לערכים שחינכוהו אליהם גם כאשר אין אנו נמצאים עמו. אלא ברחוב, בבית החבר, בהפסקת בית הספר, ו... בעתיד לאחר שיתבגר ויהיה לאיש ולזקן.

למעשה, כל הטבה אמיתית היא כאשר מביאים את המקבל לעצמאות. כלומר למצב שבו יעמוד בכוחות עצמו ללא תלות באחרים. משום כך הטבה נקראת בלשון הקודש "גמילות חסד". 'גמילה' משמעה יציאה מתלות ועמידה בכוחות עצמו (גמילה מיניקה, גמילה מהרטבה, גמילה מעישון וכדו'). ואילו ‘חסד' משמעו קבלה מאחר ותלות בו. הצירוף גמילות-חסד בא לומר שמידת החסד האמיתית היא כאשר הנותן מסייע למקבל לעמוד בכוחות עצמו ולהיגמל מחסד (כגון שמסדר לו מקום עבודה קבוע).

זוהי המטרה של כל מערכת הפעילות בחינוך. להביא את הילד לעמידה בכוחות עצמו.

וכיצד מגיעים לכך?

המפתח נמצא בתחילת הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל פִּי דַרְכּוֹ!" כלומר בהתאם לאופיו. ועל כך בפרק הבא.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס