"מחלות נפש קורות במשפחות הכי טובות, והיום גם בציבור החרדי למדו להפסיק להתבייש"

לצד הבניין הוותיק והמוכר של המרכז הרפואי 'מעייני הישועה', בית החולים החרדי הממוקם בבני ברק, מתנוסס בימים אלה מגדל מפואר, שבע קומות גובהו. המגדל הזה מאכלס אגף חדש של בית החולים, שנחנך לפני קצת יותר משנה: אגף בריאות הנפש. שמו של האגף, שניתן לו בהתייעצות עם רבי חיים קנייבסקי, הוא: 'מרבה דעת'.

"ד"ר משה רוטשילד הקים את 'מעייני הישועה' לפני שלושים שנה בערך, ולפני חמש עשרה שנים הוא התחיל לומר שצריך לבנות אותו הדבר כדי לטפל בבריאות הנפש", אומרת מנהלת המרכז לבריאות הנפש, ציפי בורנשטיין. "כשהוא התחיל לדבר על זה אמרו לו שאף אחד לא יבוא, שבציבור החרדי יש סטיגמה על נושאי בריאות הנפש. אבל הוא התחיל, בקטן, עם רופא אחד ופסיכולוג אחד וכמה קרוונים. היום, לעומת זאת, אנחנו יושבים בבניין מפואר עם תנאי בית מלון שכל כולו בא לשרת את הנזקקים לשירותי נפש בכל הרמות: יש לנו מיון, מרפאות פסיכיאטריות, אשפוז יום וגם מחלקות אשפוז". השירות הנפשי היחיד שהמקום לא מספק? אשפוז בכפייה. "אנחנו מחלקה פתוחה. הכל נעשה בהסכמה", אומרת בורנשטיין.

מספר הפונים – גבוה. בחודש אחד יש ל'מרבה דעת' 1800 תיקים פעילים. בין שש לעשר פניות חדשות מגיעות למרפאות בכל יום. על אף שבית החולים מעניק את שירותיו לכולם, רוב הפונים הם מהמגזר הדתי והחרדי. אין אף מקום בארץ בו יכולים סובלים מבעיות נפש דתיים להרגיש כה בנוח. מלבד הפרדה מוחלטת בטיפול ובאשפוז בין גברים לנשים, כל המטפלים והמטפלות, כולל הפסיכיאטרים הבכירים, דתיים. רק חלק מהאחים הפסיכיאטריים במחלקות האשפוז אינם דתיים.

מי בעצם מגיע לטיפול?

"מחלות נפש ובעיות נפש קיימות בכל אוכלוסיה, כולל המגזר הדתי והחרדי", אומר פרופסור שטראוס, ראש המערך הפסיכיאטרי של מעייני הישועה. "אין שום סיבה לסטיגמה או לבושה כי, ממש כדברי הקלישאה, זה קורה במשפחות הכי טובות. אין קהילה ואין מקום בלי מטופלי נפש".

המחלות, אם כן, אינן שונות, אבל הביטוי לעיתים יהיה שונה. "הפרעת אובססיביות אצל דתיים יכולה להתבטא למשל באופנים הקשורים לשמירת הלכה, ומי שפסיכוטי יכול לחוות הזיות הממוקדות בנושא דתי", מסביר פרופסור שטראוס. "מהצד השני, גם בקרב דתיים עם דיכאון כבד – יש פחות התאבדויות. זו סטטיסטיקה מוכרת מחקרית, לפיה דת היא גורם מגן מפני התאבדות. למרבה הצער, יש כן התאבדויות רבות בקרב נושרים, שסובלים מחוסר תחושת שייכות הן פה והן שם".

איך יודעים שהגיע הזמן לפנות לעזרה נפשית של ממש?

"מחלת נפש היא דבר שמפריע לתפקוד. מי שמגיע למצב שהתפקוד שלו מופרע בגלל בעיה נפשית, צריך להגיע למיון. במיון שלנו יושב פסיכיאטר שמקבל אנשים וממליץ, לפי המצב, על דרך הטיפול הרצויה: אישפוז יום, אישפוז במחלקה, וכן הלאה".

את הדמוגרפיה של המטופלים, לפחות אלה שבאשפוז יום, מתארת בורנשטיין כשונה בין גברים לנשים. "אצל גברים, רוב המטופלים שלנו הם רווקים מבוגרים. בקרב נשים, רובן אימהות לילדים".

(צילום: shutterstock)

האם זה משום שכיחות של דיכאון וחרדות אחרי לידה? בורנשטיין אומרת שבהחלט פניות רבות מגיעות על רקע זה, אבל מסבירה שיש גם לא מעט פציינטיות עם מחלות נפש 'הארד קור', מסכיזופרניה ועד מניה דפרסיה.

"דיכאון אחרי לידה אנחנו אכן רואים הרבה" מוסיף פרופסור שטראוס. "אבל לא רק דיכאון. יש גם חרדות אחרי לידה, טראומה אחרי לידה. אחד היתרונות שלנו בהיותנו חלק מבית חולים הוא שצוות רפואת הנשים הרבה פעמים יכול להפנות אלינו נשים סובלות, לפעמים אפילו כבר משלב ההריון – כי דיכאון בזמן ההריון הוא מנבא גבוה מאד של דיכאון ובעיות אחרות אחרי הלידה".

בעיות נפש המתפרצות בעקבות לידה לרוב אינן ניתנות לחיזוי מראש. אבל האם אנשי המקצוע של המרכז תומכים בהקמת משפחה על ידי מתמודדי נפש שמראש מאובחנים עם מחלת נפש משמעותית?

"זה משתנה ממקרה למקרה", אומרת בורנשטיין. "יש לנו קבוצת הדרכה לנשואים עם בעיות נפש, שמקבלים הרבה תמיכה וליווי. באופן כללי, אנחנו בהחלט לא ממליצים על נישואים בזמן שבו אין יציבות במחלה, בדיוק הוחלף הטיפול התרופתי, וכן הלאה. חתונה היא לא תרופה וכל הבעיות יהיו קיימות גם אחר כך. אבל כשיש מטופלים שאת שניהם אנחנו מכירים אנשי המקצוע שלנו מוכנים לחוות דעה האם יש בסיס אפשרי לנישואים ביניהם, על סמך סוג המחלה, חומרתה, אופי האנשים כפי שלמדנו להכיר אותם, וכן הלאה".

עזרה לנשואים עם התמודדויות נפש היא לא הטיפול המשפחתי היחיד ש'מרבה דעת' מספק. "פתחנו בתוך בית החולים מרכז הורים וילדים. נכון שיש כמה מרכזים כאלה בכל עיר, אבל אף אחד מהם לא מוכן לקבל משפחות עם רקע נפשי של ההורים או של הילד. מה שקרה הוא שהבחנו שכאשר מדובר בילדים, למשל, כל שנה אנחנו מקבלים לטיפול עוד ילד מאותה משפחה. השכנוע הסופי מבחינתי, ומה שסיפרתי לביטוח הלאומי על מנת לקבל את תמיכתם, היה כאשר זוג הורים התייצבו אצלנו וביקשו עזרה ממרפאת הילדים. שאלנו אותם איפה הילד, והם הסבירו שהם הורים לשישה ילדים, ואף אחד מהילדים אינו בעיה – הם הבעיה. הם לא יודעים איך להתנהל. אין אף ילד ספציפי שהם צריכים להביא. הם פשוט צריכים עזרה כדי לגדל כמו שצריך את כל הילדים...

"עבור הורים כאלה פתחנו את המרכז. הוא בנוי כמו דירה, והורים מקבלים שם מודלינג להתנהלות הורית נכונה. איך מכינים ארוחת צהרים, איך יושבים עם הילדים על שיעורי בית. איך מקבלים את הילד כשהוא חוזר מבית הספר. דברים פשוטים לכאורה שהם מצילי חיים. היתה לנו אמא שסיפרה שעד שעברה את ההדרכה אצלנו, היא היתה משכיבה את הילדים לישון עם מערוך ביד..."

קשיי ההורות של ההורים הללו, מסבירה בורנשטיין, מגיעים משילוב של גורמים. כן, לרבים מהם יש בעיות נפש, אבל רבים גם מגיעים ממשפחות מצוקה, שם לא ראו כלל כיצד אמור בית בריא ונורמטיבי להתנהל. "טיפלנו פעם במשפחה שבה הילדים אחרו קבוע לבית הספר. כשבדקנו מה קורה שם בבקרים, גילינו שהאב טוב הלב היה מכין לכל ילד בבוקר בדיוק את מה שהוא רצה לאכול, גם אם מדובר בפסטה ברוטב מסויים דווקא...לא פלא שהם איחרו תמיד למוסדות".

מרכז הורים וילדים של מעייני הישועה הוא סמל טוב לגישה בה מאמינים כאן: טיפול הוא דבר טוב, מניעה – דבר עוד יותר טוב. רבות מהבעיות הרגשיות והנפשיות שילדים מפתחים, מסבירה בורנשטיין, יכולות להימנע על ידי הדרכה נאותה של ההורים. "זה לא כלל חד משמעי", היא מזהירה. "בהחלט יש לנו פה מטופלים שהם הילד התשיעי מתוך 12 ילדים, למשל, ולאף ילד אחר במשפחה אין שום בעיה. בעבר אושפז אצלנו ילד ממשפחה מתפקדת היטב, אח לילדים מתפקדים היטב, שניסה להתאבד שלוש פעמים עוד לפני שמלאו לו עשר. הדברים האלה קורים – אבל הם נדירים. לתשעים ותשע אחוז מהאוכלוסייה אין סכיזופרניה, ובעיות רבות אפשר למנוע".

כשבורנשטיין מדברת על מניעת בעיות היא מתכוונת בעצם לשאלת הטריגר, הגורם החשוב ביותר בהתפתחות מחלות נפש. מדענים מסכימים היום שמחלת נפש היא תוצר של אינטראקציה בין גנים לסביבה. בלי נטייה גנטית מסויימת האדם לא יחלה – אבל נדרשים גם תנאי סביבה מסויימים כדי שהמחלה תתפרץ. התנאים הסביבתיים הללו הם הטריגר. במקרה של ילד עם נטייה גנטית חזקה מאד לפסיכוזה, ההורים מן הסתם לא יצליחו להציל את המצב: הטריגרים יכולים להיות כל כך קלים בעיני אחרים, שלהימנע מהם ידרוש לגדל את הילד בתוך בועה של זכוכית משוריינת. למרבה המזל, ברוב המקרים לסביבה יש חלק גדול יותר לשחק בשאלת ההתפתחות הנפשית התקינה.

"אנחנו ממליצים לטפל הרבה לפני שיש כבר הפרעה נפשית ברורה", אומרת בורנשטיין. "תופעה נפוצה למשל, היא ילדים עם יכולת התמודדות נפשית נמוכה. אם הילדה שלך נכשלה במבחן ומאוכזבת – זה נורמלי. אבל אם כמה ימים היא לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלדבר על המבחן ולבכות בגלל הכשלון – זה המקום בו אנחנו אומרים: 'הילדה הזו צריכה טיפול'. אין לה בעיה נפשית עדיין, אבל היא צריכה ללמוד להתמודד. הנפש היא כמו שריר שדורש אימון. במיוחד בדור שלנו, שבו יש שפע והילדים לא נדרשים לרוב להתמודד עם קשיים, יכולות ההתמודדות נמוכות. והורים צריכים הדרכה נכונה כדי לאפשר לילדים לפתח את הכוח הנפשי שלהם ולא לרפד אותם יותר מידי. אם הילדה שלך שמנה, תעשי כושר במקומה כי את מרחמת עליה? באותו אופן צריך להשאיר מקום לילד להתמודד, לא לסדר לו את הכל העולם. ואם הוא בכל זאת ממשיך להתקשות – בשביל זה יש מטפלים".

איזה מסר יש לכם עבור הקהילה, האנשים הבריאים סביב מתמודד הנפש?

פרופסור שטראוס: "קודם כל לא לפחד להפנות, לבדוק. לא לפחד לשאול. אין מה לפחד מטיפול ואין סיבה להתבייש בבעיית נפש. אין שום הבדל בין מי שסובל מלחץ דם גבוה למי שסובל מדיכאון קליני. שניהם צריכים טיפולים מסויימים כדי להגיע לאיזון ולתפקד כראוי. בנוסף, ככל שמטפלים מהר יותר בבעיות נפש, כך בדרך כלל גם השיקום מהיר יותר. אם מגיעים מאוחר, הטיפול עלול לקחת הרבה יותר זמן".

ציפי בורנשטיין: "אנחנו תמיד עם הפנים לקהילה. מבחינתו אנחנו רק תחנת מעבר: המטופל מגיע מהקהילה וחוזר לקהילה. לכן יש לנו קשרים טובים עם אחיות טיפת חלב שמפנות אלינו נשים עם דיכאון אחרי לידה, עם יועצות בית ספר שמביאות לנו נערות עם הפרעות אכילה. הכל נעשה בשיתוף פעולה, באמון הדדי. זה, מבחינתי, מעיד יותר מכל על השינוי העצום שהתחולל ביחס לבעיות נפש בציבור החרדי".