מאין הגיעו שמות בעלי החיים

כאשר אדם הראשון קבע את שמות בעלי החיים, כמסופר בספר בראשית, ידע בחכמתו לכוון לאמת לפי אותיות שורשו הרוחני של כל בעל חיים. וכאמור בתורה: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ". ולא נאמר 'כך יהיה שמו'. אלא הוא שמו באמת, מיסוד טבעו. לפי שהשכיל אדם הראשון להבין את שורשיו הרוחניים של כל בעל חיים לפי מראהו ולפי התנהגותו, ומתוך כך ידע לבחור באותיות המסוימות שצירופיהן הביאו לבריאתו, ועל פי זה קרא לו שם. וזה ביאור הנאמר: "הוא שמו!" כלומר, הוא שמו האמיתי הנובע ממהותו ומצביע עליה.

ובמדרש מובא: "בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, נמלך במלאכי השרת. אמר להם: 'נעשה אדם?' אמרו לו: 'אדם זה מה טיבו?' אמר להם 'חכמתו גדולה משלכם'. הביא לפניהם את הבהמה את החיה ואת העוף. אמר להם: 'זה מה שמו?' ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם ואמר לו: 'זה מה שמו?' אמר: 'זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל'. 'ואתה מה שמך?' אמר לו: 'אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה". ועוד מובא במדרש: "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. מלמד שהעבירן כולן לפניו לקרות להן שמות, וקרא לכל אחד ואחד מהן שם לפי מה שהוא. ולפי מה שהסתכל בהן ידע סוד כולן. ואותן השמות עומדין לדורות. שנאמר: 'וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ'."

* * *

בפרק זה נתבונן במעט מהטמון במשמעות שמם של בעלי חיים שונים. ואף שהנושא עמוק הרבה יותר מהמובא כאן, די בזה כדי לראות את ייחודיותה של לשון הקודש מבין כל השפות, בהן כל שם יכול להתאים לכל בעל חיים, ובלבד שכך יוסכם בין בני-האדם. ואילו בשפת הקודש, השפה העברית, כל שם הוא מהותי - המבטא את תכונת אותו בעל חיים. וכך בכל המילים. לפיכך כל השפות נקראות שפות הסכמיות, ואילו השפה העברית – שפה מהותית.

* * *

הנה דוגמאות של שמות המבטאים את מהותו של כל בעל חיים, בצירוף הסברים קצרים מהיבטים שונים (להבנה רחבה יותר של המבואר כאן על אותיות מסויימות שבשמות בעלי החיים, יש לעיין בפרק השלם העוסק באות):

אייל: מלשון חוזק. כמו: " יֶשׁ לְאֵל יָדִי". על שם חוזק כוחו שבקרניו.

אריה: מטיל יראה (אותיות אריה) בהופעתו. 'אריה' בגימטריה 'גבורה'.

בהמה: בה מה. בה כל מהותה. להורות שלא שייך בה התפתחות מחשבתית ועליה רוחנית כמו באדם החושב ובוחר. אלא מה שבה זה מה שיהיה תמיד.

גמל: ג'-מעל. גבעה מעל. זוהי דבשתו. ומהיבט הלכתי: גירה-מעל. זני משפחתו הם היחידים מכל בעלי החיים שהינם מעלי גירה מבלי להפריס פרסה. וגם: מסוגל להיגמל זמן רב ממזון ושתיה. בנוסף: גומל טוב הוא למיטיב לו, ומשרתו נאמנה.

דב: דואב ודובב. הולך ושב במקום אחד כדואג המשוחח עם עצמו.

דג: ד' (מתחת קו האמצע) ג' (פריסת קורת גג). חי מתחת פני המים.

זאב: זה אב! זה אובה. לפי שאובה תמיד למזון.

זבוב: זב-וב. האות ב' היא אות החלוקה. זב ומחלק מלכלוך טינופו למקום ישיבתו. גם הצליל שמשמיע, ז,ז, נרמז בשמו.

חזיר: אותיות חי-זר. חי רק את עצמו וזר לכל סובביו. ח' (מלשון חטא) זר. משפיע על אציל נפש הניזון מבשרו את תכונותיו השליליות: תכונות המיאוס והזרות. וגם: כשרוצה להביט לאחוריו או לצדדיו, מחזיר כל גופו.

חיה: על שם החיות וכוח התנועה שבה, בניגוד לכבדותה של הבהמה.

חמור: מלשון חומר. בהמה חסרת אצילות ודעת, ומסמלת יותר מכל את כבדות ועצלות החומר הבהמי.

חסידה: מתחסדת עם חברותיה ומסייעת להן; אדיבה ומעניקה.

חתול: מחתל (עוטף, מכסה) את יציאותיו.

ינשוף: פעיל בנשף, ברדת החשכה. וגם: על שם הנשיפות שמשמיע בשעת רוגזה.

כבש: נכבש בקלות. ומסמל את מידת הרחמים.

כוס: נכסה ומסתתר בחורבות.

כלב: כ-לב, כמו לב. כל-לב (האות ל' משמשת פעמיים), כולו לב. רגיש לבעליו, נאמן ומסור לו. וגם: כל-ב'. כולו-בית. חש במהותו אחריות על שמירת הבית.

נחש: נ' (נמיכות) ח' (חיות) ש' (תנועה מהירה). וגם: נח חש. בתחילה נח (לפני שתוקף, נח ומתביית על טרפו) ואח"כ חש (ממהר, מזנק ותוקף בזריזות). ועוד, שכל כחו של הנחש בשיני הארס שלו. ולכן שמו מכיל אותיות "שן". והאות ח' שבאמצע, זוהי צורת שיניו השלופות לשם הכשה. ועוד, לפי שיש בגופו ריכוז גבוה של נחושת.

נמלה: עמלה בנמיכות מבלי להשמיע קול ולהתבלט (האות נ' המבטאת נמיכות וענוה באה כאן במקום האות ע' שבמילה 'עמלה'. האות ע' העמוקה והמורגשת, מבטאת חומריות, כבדות ועייפות. אך היא חרוצה ופעילה מבלי להראות סימני עייפות). וגם: נ-מלה. נוהגת למול את קצה הנבט שבגרגר החיטה, ורק אחר-כך מניחה אותו בקינה, כדי שלא ינבוט מלחות הקן ואז לא ישמש למזון.

סוס: משמש להגנה (ס' אות השמירה וההגנה. ו' החיבור. ועוד אות שמירה והגנה). ואכן, הוא שהתאים ביותר לשימושם של אנשי המלחמה בימי קדם. בנוסף, 'סוס', שש אלי קרב (אותיות ס' ו-ש' שמאלית מתחלפות). דוהר וצוהל בחדוה אל המלחמה. הסוס הוא היחיד בבעלי החיים שהשמעת קולו נקראת: 'צהלה', מלשון שש (סוס) וצוהל.

עוף: ע' (התרוממות לגובה. לאות ע' צורת עוף פורח בגבהים) ו' (ו' החיבור. כלומר, בצירוף ובאמצעות) ף' (האות פ' היא כוח הפתיחה והפריסה. ומבטאת כאן את פריסת הכנפיים. האות ף', הפתוחה יותר מה-פ', מבטאת פריסת כנף מליאה).

עורב: מלשון ערב, שצבעו חשוך ושחור, ותכונתו שקר. בנוסף, עורב מלשון תערובת. לפי שיש לו סימני טהרה וסימני טומאה.

עז: העז שבבהמות. ומסמל את מידת הדין. (ולפיכך הכבש – רחמים, והעז – דין, שימשו לכפר על ישראל בבית המקדש).

עטלף: "עף", "עטף", "עלף" (כמו "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף". וכן "עילפון" הוא כיסוי חיות הנשמה). לפי שאלה תכונותיו: עף, מתעטף בכנפיו, נראה כמפוחד המכסה עצמו להתגונן. וגם: עט ל-פ'. עט על מזונו (חרקים מעופפים) להכניסו לפיו.

עיט: עט מלמעלה על טרפו.

עכביש: שְׂמָמִית בלשון התורה. לפי שממית והורג חרקים הנופלים ברשתו, ולפי שטווה קוריו בעיקר במקומות שוממים.

עכבר: עכב-בר (מזון), עכב-בור. מעכב לעצמו מזון אחרים, שחוטף ונוטל לבור מחבואו

עקרב: ע'-קרב. ערוך לקרב באמצעות עוקצו ולסתותיו. וגם: ע'- קרב, עוקץ קרב. ומהיבט אחר: עקר- ב'. עקר-בית. מבהיל בהופעתו ועוקר אנשים מביתם.

פיל: מתנשא כנפיל (ענק), ומפיל אימה על סביבתו.

פר: פורץ (פ') בראשו (ר') קדימה.

פרפר: כמו: "שָׁלֵו הָיִיתִי, וַיְפַרְפְּרֵנִי". ובלשון חז"ל "הרוג מפרפר". והם מלשון תנועות כנפיו של ה"פרפר". בנוסף: פרפר, פעמיים פר. לפי שפעמיים פורץ (פ') בראשו (ר'). פעם כשבוקע מקליפת הביצה כזחל, ופעם כשבוקע מהגולם כפרפר.

צב: שלם (צ') עם ביתו (ב'), ונכסה בפנימיותו (ב'). ומכאן גם: "עֶגְלֹת צָב" - עגלות עם כיסוי.

צבי: לרוב זריזות ריצתו בין השיחים והגבעות, נכסה לרגע ושוב נגלה (כשמו של ה"צב" הנכסה. רק שבצבי נוספה האות י' המוסיפה חיות וזריזות).

ציפור: על שם הצליל שמפיק: "ציף". ומכאן "צפרא", שביאורו "בוקר" בארמית, לפי שמשכימים באור בוקר ומצפצפים.

צפרדע: ציפור-דעה. שיש בה דעה להשמיע קולה רק בחשכה ולהפסיק קרקורה בבוקר (ראה ביאור "ציפור"), לבל תתגלה.

צרצר: קולו החוזר על עצמו מצר את לב השומע שוב ושוב. וגם: על שם הקול שמשמיע, "צרר" ושוב "צרר".

קוף: על שם אות החקיינות, האות ק'. (משום תכונתו לחקות הפך שמו להיות כינוי לחקיין. ומכאן מקור המילה "קופי" באנגלית שפירושו "להעתיק", מבלי שייזכר שורשו העברי).

רמש: שרומש סמוך לאדמה.

שועל: מלשון "במשעול הכרמים". שביל הליכה נסתר. וזוהי תכונתו המיוחדת של השועל ללכת בשיטות המטעות את רודפיו ולהיעלם מפניהם. שובבות זריזותו ואי נכונותו לקבלת מרות נרמזו גם הם בשמו: "שועל" – "שוא-עול" (בפרט לפי הגיית יוצאי תימן "שועול"). לעיתים הוא מעמיד פני מת כאילו נכנע, אך לשוא... ברגע שיתאפשר לו, יקפוץ ויברח.

שור: חורץ בגבורתו שורות בשדה. שור גם מלשון ראיה כמו "אֲשׁוּרֶנּוּ". לפי שרואה את העול שעליו לעולם.

שלך: של-כ' (כלי). שולה במקורו דגים מהים, כבכלי.

שרץ: כמו "שבארץ". לפי שרוחש ונע על הארץ.

תנשמת: נשימתה נשמעת מאד, כנחרה.

קולות בעלי החיים

האדם קיבל את האפשרות להגות את כל עשרים ושתיים האותיות, לפי שנברא בצלם אלוקים וניתנה בידו היכולת להשתמש בכל כוחותיהן של האותיות המרכיבות את הבריאה, הן לחיוב והן לשלילה, כחלק מיכולת הבחירה שניתנה לו. אולם בעלי החיים חסרי הבחירה, יכולים להשמיע קולות רק באופן המוגבל להברותיהן של אותיות מסוימות, כל בעל חיים כפי טבעו, כמכשיר מתוכנת המוגבל ביכולותיו. לכן, באמצעות האותיות המסויימות אשר כל בעל חיים מסוגל להשמיע, יכול המבין את סוד האותיות ברובדן העמוק, כגון שלמה המלך ע"ה, ללמוד על אופיו ותכונותיו ולהבין את שפת הסימנים שלו. למשל, התרנגול קיבל את האותיות ק' ו-ר' בהן הוא משתמש בקריאתו. צירוף אותיות ק' ר' מן הצד השלילי שבהן מרמז על טומאת קרי (ק' – דמיון יצרי, ר' – רש ורר). ואכן התרנגול המצוי אצל 'נשותיו' משמש כדוגמא פסולה לאותם המרבים בתשמיש, וכלשון חז"ל "שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים". וראה לעיל בפרק האות ס' אודות צליל ה-ס' שמשמיע הנחש; וכן הוא לעניין אותיות צ' פ' שהציפורים מצפצפות; האות מ' הנשמעת מפי הצאן והבקר בשינוי ניקוד (מה, מו), ושאר קולותיהם של בעלי החיים.

לכולם ישנן סיבות העומדות בבסיס שפתם של בעלי החיים, שפה אשר אנשים גדולים בחכמה ובקדושה הכירו וידעו, מתוך עומק חכמתם ועמלם בלימוד התורה.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס