"אני צופה מהצד בבן של חברה שחוגג בר מצווה בחינוך הממלכתי והלב שלי בוכה"

אחת מחברות ליבי זה שלושים שנה, למדה איתי בבית הספר. אני זוכרת איך היינו צוחקות על האימהות שסיפרו שיש להן חברות של שלושים שנה וחשבנו שהן חטיאריות.

עברה נשימה ואנחנו חוגגות שלושים שנות חברות בעצמנו. גם אם לא אדבר איתה חודש, היא חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלי.

כבר כמה חודשים שבקשר ביני לבינה אני מתפקדת על תקן הדוס המלומד בכל הנוגע לבר המצווה של הבכור שלה. אולי זו אני שתומכת בה בתהליך, אבל למעשה אני צופה בחוויה אנתרופולוגית מרתקת. הרי בהיפוך עולמות קטנטן בני היה עובר את אותה חוויית בר מצווה בבית הספר החילוני בשכונה. חס ושלום.

מרתק לראות איך שני חברים, ילדינו, עוברים חוויות שונות לחלוטין. בעוד הילד שלי מגיל שלוש כבר מניח תפילין מלגו בתפילות דמיוניות בחדר המשחקים, יש סיכוי שהבן שלה מעולם לא ראה הנחת תפילין אמיתית. גם ההתייחסות של בתי הספר השונים מרתקת. כשאני חושבת על זה, אצלנו בבית הספר לא ממש הייתה הכנה לבר מצווה.

כל העניין ברור מאליו, כמו שבת, מה יש לטחון את זה? גם ככה כל שני וחמישי יש מסיבה עמוסת פסטלים, ופעם בשבוע עוד ילד מגיע לתפילת שחרית עם תיק תפילין חדש. האמת, ההתייחסות היחידה של המנהל היא במיילים שמתחננים להורים להחליש את המוזיקה במסיבות, ולהעיף את הבנים עד שעה עשר וחצי בלילה כי הם צריכים ללמוד גמרא בבוקר.

בבית הספר של חברתי, לעומת זאת, עסוקים כבר שנה בפרויקט בר המצווה, ולכן נקראתי לדגל. זה התחיל כשכל ילד היה צריך לצלם חלק מהפרשה שלו, ולומר איזה ערך ("מצווה" בשפה החילונית) הוא מוצא כמתאים לו להפנים לחייו. רעיון מקסים, אלא אם בר המצווה שלך נופלת על פרשת קורבנות או על הקללות. לא פייר. איזה ערך תיקח משם, ואיך בדיוק אתה אמור להבין את כוונת המשורר בלי הדרכה?

(צילום: shutterstock)

פרט לכך אמרתי לה שיש בעיה נוספת, שכל דף שעליו מודפסים או מועתקים פסוקים טעון גניזה. אחרי רגע של שתיקה מהצד השני הבנתי שאני צריכה להסביר מה זו גניזה ואת האמונה מאחורי המעשה. יום אחרי כן הילד הלך למורה וביקש שחרור מלהדפיס את הפרשה, כי זה טעון גניזה. מכיוון שגם הוא נתקל בשתיקה בצד השני של הקו, המתוק הזה הסביר למורה מה זו גניזה ואת האמונה מאחוריה. הוא הוסיף ואמר למורה שהוא בשום פנים ואופן לא מוכן לקחת על עצמו שיימחק בגללו שם השם, ומעבר לזה הוא גם מוכן לקחת את הדפים של כולם לגניזה בבית הכנסת. המורה לא הבינה מה נפל עליה ואמרה לו: בסדר, אני אצלם לך. הוא לא ממש ידע מה לענות. אחלה הכנה לקבלת עול תורה שבעולם.

לפני שבוע החברה סימסה שהיא הולכת לבדוק אם כדאי לעשות את העלייה לתורה בבית הכנסת של חב"ד. השבתי לה שזה בית כנסת מקסים, שהרב בוטמן שליח של הרבי בכל מהותו, אוהב ישראל אמיתי, ומבין את הרגישות בלהתנהל עם אנשים שפחות שומרים על מצוות. חוץ מזה, הגבאי מארגן קידוש פצצות כולל סושי מעולה מהכפר. ואז היא הוסיפה וסימסה שהבן מאוד רוצה שהיא תעמוד לצידו בעת הקריאה, אז הם שוקלים לעשות זאת בבית הכנסת הרפורמי. באותו רגע נפל לי הלב והתגלגל לפינת החדר. שלחתי לה בחזרה את הסמס הכי מתון ובעל טקט שיכולתי, אבל מכיוון ששנים יש חברים שקוראים לי איה קרמרמן-טקט, כנראה הוא לא היה מתון מספיק.

זה בדיוק מה שעשו לי כל חיי. חילנו אותי

הדתה. כנראה הגיע הזמן שאתייחס לתפוח האדמה הלוהט הזה. בדקתי באתר האקדמיה ללשון עברית את מקור המילה והסיבה לבחירתה. למעשה אין סיבה, הם פשוט נתנו פלומבה למילה קיימת ושמישה בציבור. בשונה מהמילה הנידחת אינטרנט, למשל, שם היו חייבים להתערב. בכל מקרה, ההפך של הדתה הוא חילון. או, זו מילה שאני יכולה להתחבר אליה. זה בדיוק מה שעשו לי כל חיי. חילנו אותי.

בלי לבדוק עם האקדמיה אני יכולה לומר לכם מה זה לחלן. זה אומר שאתה עוקר כל סימן יהודי, ולא מסביר או נותן לו מקום בחיי האדם. זה אומר שאתה מנתק חלק מזהותו של האדם על ידי חוסר לימוד בסיסי על התנהלות יהודית, שלא לדבר על זילות וביזיון של היהדות המסורתית. אני, כמו כל חברותיי, מעולם לא ראיתי סידור, לא ידעתי מה זו פרשה, תפילה או ברכות השחר. לא ידעתי למה לא מדליקים אור בשבת, אפילו שזו הפעולה הכי פשוטה שיש. מה כן לימדו אותי? מי אמר למי ובאיזה פסוק. למי אכפת? מה, אני הולכת להתחרות בחידון התנ"ך?

החילון שמתרחש פה באין מפריע במשך 69 שנים בחסות מערכת החינוך הישראלית, גידל דורות שלמים שבאמת לא מבינים מה כל כך רע בלחגוג את בר המצווה בבית הכנסת הרפורמי, ומה בכלל ההבדל. המערכת טיפחה דור שלא רק לא יודע את יוסף, הוא גם לא מבין מה יוסף קשור אליו, ולמה מבזבזים כסף ושולחים חיילים כדי לשמור על הקבר שלו. זה דור שאנחנו קוראים עליו מדי שנה בהגדה - זה שאינו יודע לשאול, ולא קולטים שזה אנחנו. מעניין אם בעוד כמה דורות תקום מחאת הישראלתה, הטוענת לקיצוניות בלימודי תולדות עם ישראל והקמת המדינה. "האדרת הכיבוש", יזעקו מדם ליבם.

מדברים על הדתה של מערכת החינוך? לצערי היא הצליחה במשימה שהוטלה עליה בדרך היעילה ביותר. אז אולי אנחנו מקום אחרון ב‑OECD בחשבון, אבל אנחנו מצטיינים בלעקור את השורשים שלנו מעצמנו. איני רואה איך נוטעים את העץ הזה מחדש. מי אמר את זה למי ובאיזה פסוק?

לחם מחבת

לחם מחבת הוא לחם שאופים אותו על האש בשתי מחבתות, זו על זו, והן מתפקדות יחד כטאבון.

המצרכים הדרושים:

1 ק"ג קמח כוסמין מלא

2 כפות שמרים יבשים

4 כפות סוכר

1.5 כף מלח

2 כפות שמן

2-2.5 כוסות מים

אופן ההכנה:

לשׁים את כל הרכיבים ומתפיחים כשעה.

יוצרים 16 כדורים, ומרדדים כל כדור לעובי של סנטימטר אחד על משטח משומן.

מחממים מחבת על אש בינונית, מניחים עיגול בצק על המחבת ומכסים במחבת נוספת, הפוכה, באותו הגודל, עם הפתח לכיוון המחבת שעל האש.

מרימים את המחבת העליונה אחרי דקה וחצי. הבצק יקבל בועות ויתפח.

הופכים את הלחם לעוד דקה, שוב עם מחבת סגורה.

עוטפים במגבת.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com