חינוך למשמעת – איך גורמים לילדים להקשיב?

שני הכללים הראשונים בחינוך למשמעת הורחבו לעיל בפרק "דרך החינוך". הכלל הראשון: גישה חינוכית קבועה שיש בה שילוב נכון בין ה'שמאל דוחה' לבין ה'ימין מקרבת'. והכלל השני: עמידה על יישום הדרישה שהילד נדרש לבצע (או להימנע ממעשה כל שהוא. וזאת כמובן מלבד במקרים מיוחדים ונדירים, בהם יוסבר לילד, בקצרה וללא התרפסות, מהו הנתון שהתחדש וגרם לשינוי בהחלטה. למשל, "לא הסכמתי שתלך למפגש החברים, משום שלא ידעתי שהמדריך ישתתף גם הוא במפגש").

בפרק זה נעמוד על שלשה כללים נוספים.

א. דרישת ההורים תשדר מסר של רצינות

אחד האתגרים הגדולים אשר הורים רבים מתקשים להתמודד איתם, הוא אי ציות הילדים להוראות חשובות שהם מקבלים, ובפרט בשעות לחוצות. למשל, בזמן ההתארגנות לשינה כאשר השעה הולכת ומתאחרת והילדים עדיין עסוקים בענייניהם. או בעת הוראה לסידור החדר והילדים ממשיכים במשחקיהם. וכל כיוצא בזה. אימהות מתוסכלות טוענות כי כל דרישותיהן ואפילו צעקותיהן אינן נענות עד שלעיתים הן נאלצות להכות את ילדיהן כדי שייכנסו לישון או יסדרו את חדרם. והתוצאה, מתח מעיק, התמרמרות משני הצדדים, כאב לב של ההורה ותחושת כישלון בחינוך.

אולם ברוב המקרים, כאשר האם תבחן את האופן בו העבירה את המסר אל ילדיה, היא תגלה כי לא הובן ממנה כהלכה עד כמה כוונתה רצינית, אף על פי שהיא בוודאי התכוונה לומר את הדברים במלוא הרצינות. יש לזכור שהילדים ניחונו בחיישנים רגישים ביותר הבוחנים את מה שמעבר למילים והם מפעילים את החיישנים הללו בעיקר בשעות בהן דרישת ההורה אינה נוחה להם, כדי לקלוט עד כמה יש הכרח לבצע את ההוראה. אם המתעסקת בעניינים אחרים, כגון שיחת טלפון, סידור המטבח או כל עניין צדדי אחר, ותוך כדי עיסוקה היא פוקדת על הילדים להיכנס לישון, המסר המועבר אליהם הוא: "אני מעוניינת שתכנסו לישון, אבל זה לא כל כך חשוב לי. עיסוקי הנוכחי חשוב לי יותר". היא כמובן לא מתכוונת לכך, אבל זהו המסר הנקלט אצל ילדיה. והתוצאה בהתאם.

כדי להעביר מסר של רצינות, יש לעזוב לדקות ספורות את כל העניינים האחרים ולהתמקד בפעולה הנדרשת מהילדים. כך למשל היא תוותר על שיחת הטלפון החשובה ועל סידור המטבח בשעת ההשכבה, תיגש אליהם, תיתן את ההוראה הברורה בנעימות אך בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ותמתין לראות את תחילת הציות.

כדי להקל מעל הילדים את הקושי שבפרידה מעיסוקיהם, רצוי מאד שעשר דקות או רבע שעה לפני שעת הביצוע, היא תאמר בחביבות (תוך כדי עיסוקיה האחרים) כמה זמן נותר להם עד הסיום. בכך היא תיצור אצל הילדים הכנה נפשית וזירוז סיום ענייניהם החשובים. אולם כאשר יגיע הזמן, היא תעזוב את כל עיסוקיה, תיגש לילדים ותאמר בנחת אך בסמכותיות חביבה כי הגיע הזמן לישון. היא תעמוד על כך מול כל טענותיהם ובתקופה הראשונה היא גם תסייע להם בעדינות לקפל את המשחקים, להגיע לחדרם ולהתארגן לשינה. עליה להמשיך בכך מידי ערב עד שהמסר שייקלט הוא: "אני רצינית והחלטית בדרישה זו ולא אוותר עד שהיא תתבצע". עליה להתאפק שלא לצאת מהכלים גם אם הם מקשים עליה בתקופת השינוי והמעבר מהרגלם הקודם לדחות ככל שניתן את דרישתה. אצל הילדים הדבר נובע מניסיון לבחון עד כמה השינוי רציני. אולם כאשר יובן על ידם כי אין מנוס וכי זוהי המדיניות החדשה, הם ישתפו פעולה ואפילו ייהנו מהאוירה הרגועה בשעת ההשכבה לשינה. היא תיגש לחדרם מפעם לפעם עד סיום ההתארגנות לשינה ואז תשהה בחדרם עד הכיסוי בסמיכה, אמירת קריאת שמע ונשיקת הלילה טוב. אם לאחר כניסתם למיטה מתפתחות ביניהם שיחות מתארכות, היא תישאר בימים הראשונים בסביבת החדר עד שיירדמו. ובשלב הבא די יהיה בביקורים מפעם לפעם כדי לוודא שהשקט נשמר, עד אשר יתרגלו לכללי השינה החדשים וההרגל ייעשה קבע.

רק לאחר תקופה כזו, במהלכה נקלט מסר הרצינות כראוי, תוכל האם לעסוק בענייניה החשובים האחרים גם כאשר היא מורה לילדים לבצע את הנדרש. וזאת כמובן מתוך השגחה שהמסר בדבר רצינות כוונתה אינו נשחק עם הזמן.

ב. הימנעות מאיומים בלתי ישימים

החכם באדם אומר בספר קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם". שהרי הנודר נדר ולא מקיימו, עובר עבירה. לכן טוב יותר היה אילו לא היה נודר כלל. בדומה לכך, הורה המאיים על ילדו בדבר שידוע מראש כי הוא (ההורה) לא יעמוד בו, כגון: "אם לא תשמע לדברי, לא תשתתף במסיבת בר המצוה של אחיך", או "לא נקנה לך מעיל לחורף", וכן כל כיוצא בזה, מאבד את התועלת שבאיום ואף גרוע מכך - ההורה נתפס בעיני הילד כאדם שאין ממש בדבריו. שהרי גם אם בתחילה הילד נבהל וחושב שאולי האיום הנורא אכן יתבצע, עם הזמן לומד הוא לדעת את האמת. ומאז, גם איומים אשר ההורה יכול ומתכוון לעמוד בהם, יתקבלו אצל הילד בזלזול מופגן. דבר אשר יכול להפוך לכדור שלג מתגלגל. ההורה מעצים את איומיו כדי להטיל משמעת, הילד אינו מתייחס, ההורה מעניש בקיצוניות יתירה, הילד מתקומם כנגד העוול, ההורה מוסיף איומים מופרזים ועונשים גדולים, עד המפץ הגדול...

לפיכך, בעת החלטה להטיל משמעת באמצעות אזהרת ענישה של הפסד, יש להשתמש באיום סביר של הפסד דבר שלילד הוא חשוב, אבל לא ברמה שתגרום להתמרדות הילד וגם לא מסוג כזה שההורה לא יוכל לעמוד בדבריו.

ג. הבעת אמון במקום אכזבה

לעיתים, הורים המאוכזבים מהישגי הבן בלימודיו, מטיחים בו דברים הגורמים לו לאבד את התקווה להצליח וממילא גם את החשק ואת הרצון להשקיע. ומכאן קצרה הדרך לבעיות משמעת. שכן ילד שחש בלתי מוערך על ידי עולם המבוגרים שסביבו, מפתח ריחוק רגשי מהם עד כדי חוסר ציות מוחלט לדבריהם.

במצב של הישגים נמוכים באופן קבוע, ראשית על ההורים לזכור שלא כל תלמיד שאינו מצליח להגיע להישגים גבוהים הוא ילד המזלזל בלימודים. ובפרט שפעמים רבות מדובר בילדים בעלי יכולת אחרת שאינה ממוצה בלימודים העיוניים. וחיזוק תחושת חוסר המסוגלות, באמצעות הטחת מילים מעליבות מצד הוריהם ומוריהם, מוביל אותם לחוסר ביטחון, אומללות, התנכרות ואכזבה מעצמם, מבני משפחתם ומהמערכת הלימודית בכללותה.

בנוסף, בעת אי עמידה רצופה באתגרים הלימודיים, יש לבחון תחילה אם אין גורם עקיף הגורם לכך. בכתות הראשונות של בית הספר היסודי יש לבדוק סיבות פשוטות כמו אם אין בעיית ראיה או שמיעה. במקרים רבים התברר כי הילד חסר הניסיון לא חש בעצמו את סיבת אי קליטתו את הסבר המורה. ורק בדיקת שמיעה או ראיה חשפה את שורש הבעיה, כאשר טיפול פשוט בצורת משקפי ראיה או מכשיר עזר לשמיעה העלה את הילד על דרך המלך. בגיל מאוחר יותר, לעיתים מתברר שהילד מתאים מאד ללימוד מסוים שאינו עיוני גמור, ושילובו בחוג או במסגרת מתאימה, ממלא אותו בשמחה ובסיפוק ואף מעניק לו את הרצון ללמוד ואת הביטחון להשקיע גם במה שקשה לו יותר לקלוט.

ואם התברר בוודאות שמדובר בילד המסוגל להישגים גבוהים אלא שאינו משקיע, במקום הטחת טענות יש להשתמש בחיזוקים של שבח אמיתי על הישגים שהוא כן מגיע אליהם, מבלי להכניס דברי עלבון על העבר בתוך דברי השבח על ההישג הנוכחי. עדיף לומר: “תמיד ידעתי שיש לי ילד חכם ונבון", מלומר: “אתה רואה שאתה מסוגל? אז למה אתה תמיד לא משקיע?" הבעת אמון ביכולותיו של הילד יוצרים אצלו רצון להוכיח את האמון שניתן בו.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס