יסודות החינוך – להעניש או לעודד?

הרי ציטוט קצר בנושא הענישה מדבריו הנפלאים של הגר"ש וולבה זצ"ל, בספרו "עלי שור":

“...דווקא הקשר העמוק בין אבות וילדים הוא הוא המכוון את הילדים אל דרך השם.

אי לזאת, חייבים לשמור על הקשר הטבעי הזה לבל ינתק לעולם. הא כיצד? אסור לאדם להטיל אימה יתרה בתוך ביתו, כי הרבה קלקולים באים על רוב מורא. אין לך דבר המקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים כמו רוב מורא. כשהילדים עוד רכים, על האבות לדאוג ליום שבו יעמדו על דעתם, פן ח"ו מהתקבץ רשמים שליליים, מרוב פחד והטלת אימה בבית - יבעטו בהוריהם ויילכו לדרכם!

הכלל הגדול בהנהגת הבית ובחינוך הוא:

'אמר רבא בר הונא: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה וכו' צריך למימרניהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה' [צריך לאומרם בנחת כדי שיקבלו ממנו].

דברים שלא נאמרו בשקט וסבלנות אינם מתקבלים. אף אם לשמע צעקת האב נחפזים לעשות כדבריו - בל ישלה האב את עצמו לחשוב כי נודעת לצעקתו השפעה חינוכית מתמדת. אך ורק ב"ניחותא" יכולים לחנך, בשקט ובסבלנות, ואל תבוא הבהילות והרוגזה במלאכת ה' - חכמת החינוך!

הגע בעצמך: מה שאצלך מושכל ראשון, הכרח החיים והרגל מעשיריות שנים, זהו בשביל ילדך תורה חדשה, שבירת מדות, ובעיקר: גזרה בלתי מובנת לו!

גם אם הילד אינו עושה תיכף ומיד מה שנדרש לעשות, אין להענישו תיכף, אלא להעמידו על חובתו בתקיפות שקטה.

אין להשתמש בכח, כגון: 'אל תצא החוצה' – וסוגרים בפניו את הדלת. ילד צריך להתרגל להבין, שגם אם הדלת נשארת פתוחה, שלא יצא בגלל הציווי, ולא בגלל שנעלו את הדלת לפניו. היינו 'לא תוכל - לית לך רשו!' [בפסוק נאמר: 'לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ' ותירגם אונקלוס: 'לית לך רשו' כלומר, אין לך רשות].

אם פעם יש הכרח בעונש, יש לדעת: 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר' – הרבה דברים הנם בגדר 'שבט': גם מבט זועף, גם העמדת פנים של אכזבה הנם בגדר שבט, וסיפיה דקרא יוכיח: ‘ואוהבו שחרו מוסר'. 'מוסר' הוא מה שנוגע ללבו של הבן, ולבו הרך של תינוק מתפעל מאד מהבעת צער כל דהו מצד הוריו! ואם שוללים מהילד קצת ממנת הממתקים שהוא רגיל בהם זהו כבר עונש מורגש מאד. ומה גם שלילת כל המנה!

זאת ועוד: מצאנו בנביא שאמר: 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים', הרי שיש גם מקל נועם, וגם לזה מכוון שלמה המלך באמרו, 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ', שגם במקל נועם יכול אדם לייסר בנו ועוד ביותר הצלחה מאשר במקל חובלים!

ומהו “מקל נועם" בחינוך? נקוט כלל זה בידך: עידוד משפיע יותר מעונש, ציון לשבח או פרס פועל יותר מאיומים או עונשים".

עד כאן דבריו הנפלאים של הרב זצ"ל.

על חשיבות שיטת העידוד במקום הענשה יש ללמוד מהמסופר בתלמוד על מלמד ילדים שדווקא תפילתו היא שנענתה בעת עצירת גשמים. ותלו חז"ל את סיבת הדבר בהנהגתו המיוחדת עם הילדים וכעדות עצמו: “ואית לי פירא דכוורא [יש לי חפירה (-בריכה קטנה) של דגים] וכל מאן דפשע [כל ילד שמאבד את חשקו ואינו רוצה ללמוד] משחידנא ליה מינייהו [אני מפתה ומשחד אותו בהם] ומסדרינן ליה [ומסדרם לפניו, כלומר הנתינה נעשית בדרך נעימה] ומפייסינן לה [ומפייס אותו במילים של חיבה והסבר התועלת שתהיה לו מלימוד] עד דאתי וקרי [עד שבא מרצונו ולומד].

אמנם ברור הוא שאת דרך העידוד וסוגי פרסי העידוד יש להתאים לכל גיל כראוי לו, עד הגיל בו מבשיל הבוגר ומגיע להבנה אמיתית שיש להשקיע בלימוד ובעיצוב אישיותו כמטרה בפני עצמה ללא צורך בפרסים. וכלשון חז"ל: “שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

הנה לשון הרמב"ם:

“נער קטן הביאוהו אל המלמד ללמוד תורה, וזה הטוב הגדול לו [עבורו] לעניין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא למיעוט שניו [גילו הצעיר] וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיגיענו בשבילו [ולא את מה שיגיע אליו באמצעות אותו הטוב] מן השלמות. לפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו, לקטנות שניו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, למד ואתן לך מעט דבש. וכשיגדיל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו [דברים אחרים], יזרז אותו ויעורר את תאוותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואתן לך מנעלים יפים או בגדים חמודים. ובזה ישתדל לקרוא. וכאשר יהיה יותר שלם בשכלו ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ויאמר לו: למוד פרשה זו או שער זה ואתן לך דינר אחד או שני דינרים... וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למשהו שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו: למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון [כמו שמכבדים וקמים לפני] פלוני ופלוני". עד כאן לשונו.

הרי לנו שאין ללמד ולהטיל מטלות מתוך הנחתת הוראה וכפיה. אלא אדרבה עלינו להתמיד במציאת דרכים כיצד לחבב ולהאהיב על הילד את הלימוד ואת שאר המטלות שעליו, ולעודדו לבצע את הנדרש מתוך שמחה ושלימות פנימית.

כך גדל ילד בריא בנפשו, מפותח בשכלו, ושלם בלימודיו.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס