יסודות החינוך – מדבריהם של חכמי ישראל בנושא החינוך (חלק ג’)

"נביא דוגמא של לימוד זכות שסופרה לנו. אמא פנתה לילדתה בת הארבע בבקשה להביא לה דבר מה מן החדר הסמוך. הילדה עמדה ללא ניע והסתכלה לאם בעיניים. האם ביקשה שוב, והילדה לא נעה. אצל האם התעורר הכעס הטבעי, ומיד הוא מצא הצדקה חינוכית - חוצפה ועזות מצח, שהתגובה הראויה עליה היא ענישה.

האם שלטה בעצמה, ונהגה באורך רוח לכמה דקות. בתוך כך פנתה הילדה לאמה בתמימות: "נכון שביקשת ממני ללכת לחדר הילדים. בגן לימדו אותנו על הפסלים ששבר אברהם אבינו, ואני ניסיתי להרגיש כפסל. עכשיו אלך ואביא עבורך".

הנה מה שנראה לעיני המבוגר הנפגע מערעור המעמד של שליט, כחוצפה שיש להדוף אותה, התגלה כעולם רוחני של התבוננות והתפתחות. אמנם האם צריכה ללמד את הילדה כי כיבוד הורים קודם למחשבות טובות. אך אילו היתה נשמעת לכעס, ומגיבה לפי האינסטינקט, היתה מכריזה בפני הילדה, כי מחשבה והעמקה הם חטא, ובונה יחס של חוסר אמון.

ההנחה הראשונה צריכה להיות, שהילד אינו מתכוון לרע. לפיכך גם כשהוא עושה דבר הנראה חמור, יש להמתין ולבחון את מצבו הפנימי של הילד, ומה שהביא אותו למעשה. וכך למצוא מקום את טעותו, ולכוון את רגשותיו ומידותיו לטוב אמיתי. חלילה להגיב לפי המצב החיצוני כשלעצמו, ולדון את הילד רק לפי תוצאות מעשיו, או מתוך רצונות אישיים הגוררים את המחנך לפעולות חריפות שנזקן לא ישוער".

("אהל יעקב ולאה")

* * *

"וישנו עוד ענין בחינוך, שהוא דין באבות עצמם: יש מקום לומר כי גם אבות לגבי בניהם הם בכלל "הנותנים את חיתתם [פחדם] בארץ חיים" אשר נאמר על כך בגמרא שאסור לפַרְנַס [ממונה על הציבור] להטיל אימה יתרה על הציבור שלא לשם שמים, ומבואר בספר שערי תשובה שיש בזה איסור מצד האדם עצמו. ומה מאד מצוי דבר זה דווקא ביחס לבנים! כשהילד אינו מציית תיכף - האב נפגע בכבודו. הוא "מעניש" את הילד, אך באמת אין זה עונש [המכוון ל"ביעור הרע"], אלא נקמה ["המתוקה מדבש" לנפגע בכבודו, כלשון המסילת ישרים בפרק יא]. ונקמה - אסורה מהתורה גם כלפי ילד! ויצר ההתפארות - האם קטן הוא? האם אין שאיפת רוב ההורים לרכוש הערכה מצד מכיריהם על הישגי ילדיהם? וכמה כעס וקפידא מתעורר כלפי ילדים המאכזבים את הוריהם וגורמים להם בושה תחת כבוד? וגם כעס וקפידא כלפי ילדים - מדות רעות הן עד מאד, ותגובתם הנמרצת של ההורים הבאה בעקבות הכעס היא בבחינת "נותנים חתיתם בארץ חיים שלא לשם שמים"!"

(עלי שור עמ' ר"ס)

* * *

"המבחן של חברות הוא בעת צרה. ככתוב: 'בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ, וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד'. חבר טוב אוהב בכל עת, ואח טוב יודע להופיע בעת צרה. גם ילדים בוחנים את הקשר עם הוריהם בזמן של קשיים.

בזמן מחלה, בבא כישלון לימודי או חברתי. אז עולה חובתם של ההורים לעודד ולסייע, והיא כפולה מחובת אדם לחברו, שהרי אין לילד תומך מלבד הוריו. ובכל חובת חסד "הקרוב קודם". כלומר יש לאדם להקדים את הצדקה והחסד לקרוביו על אחרים.

בשעה זו נקבע כל עתיד הקשר, אם הילד יראה עצמו מוזנח, או שבמקום לתת לו עזרה, הוא יועמד כאשם ונתבע, אזי - הוא יבקש את הקשר התומך מחוץ לביתו, וההורים יאבדו את כוח החינוך החזק ביותר!"

("אהל יעקב ולאה")

* * *

"כמו בעניינים גופניים העצה לכאבים ותפיחות וכיוצא בזה היא אמבטיה של חמין או תחבושת מחממת, ולפעמים צריך להחדיר יותר פנימה קרני חום ועושים זאת ע"י הקרנות - כמו כן בענייים הרוחניים יש הרבה כאבים וגילוי שחיתות וכדו' שאין עצה לרפאותם אלא ע"י קרניים סגוליות של אורה וחמימות רוחנית".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ' לה)

* * *

"כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבן, שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא".

(רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה', י"ב. שו"ע יו"ד רמ"ב, ל"ג)

* * *

"על הפסוק "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס" כותב בספר "יסוד ושרש העבודה": המוסר של הקב"ה ליהודי מתבטא באופן מיוחד במינו. "בְּנִי" הלא בני אתה, בן מלך! "אַל תִּמְאָס", אל תמאיס את עצמך על ידי התנהגות שאינה הולמת את מעמדך. זהו המוסר החזק ביותר שמסוגל לזעזע ולהרעיד נשמה יהודית.

וזהו המסר הכללי הרצוי בחינוך. אתה חשוב! ולא מתאים לילד חשוב ונפלא כמוך להתנהג כך".

* * *

"יש להקים את הבית כגרעין חברתי נעים ומוצק, על ידי שיחה עם הילדים, שיתופם בתפקידים אחראיים בבית, ויצירת חוויות משפחתיות יחד עם ההורים, בבית ומחוצה לו. ככל שמערכת זאת תהיה שמחה ונעימה יותר, כך יגבר הקשר הנפשי של הילד למשפחתו, וכך תתרומם דעתו ללכת בגאווה בדרך הוריו".

("אהל יעקב ולאה")

* * *

"מן העניינים העיקריים בהם תלוי הצלחת החינוך הוא הבנת נפש הילד. לכל ילד יש נפש מיוחדת, והמחנך צריך להיות בעל נפש להבין נפש החניך. ובמיוחד במקרים שאין לילד נפש יציבה ונתון תחת שינויי מצבי רוח, צריך המחנך להכיר את נפשו ואת מצב הרוח שבו, אז מרגיש גם הילד הקטן בתת הכרתו כי המורה מבין אותו. ועל ידי זה אוהב אותו ונותן בו אימון, ומקבל מרותו. אולם אם אינו מכיר את נפש הילד, עלול המורה לעשות שגיאות חמורות בחינוך. כי גם לילד לפי דרגתו וערכו יש משברים אשר המחנך צריך לעזור לו לצאת מהם, וכשאינו מכיר את נפשו יכול לגרום לו פגמים קשים בחינוך".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ' ל)

* * *

"...ואת הרעיון הזה צריך להחדיר גם בלבבות הרכים להשריש בהם את ההכרה כי הם לגיונו של מלך, הם המה כת קטנה זו של הנאמנים למלך, רק בדרך זו נשחרר אותם במידת האפשר מן ההשפעה הנפסדת שסופג הילד כשהולך ברחוב של ימינו השולח חצים מורעלים לפגוע בנימים העדינים של נשמתו. ההכרה כי הוא שונה מהם, הוא משתייך ללגיונו של מלך, תקל עליו להבין ולהרגיש כי לא דרכיהם דרכיו".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ' י')

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס