מדוע אין לבעלי החיים חלק לעולם הבא?

מורן שאלה:

"מדוע בעצם אין לבעלי חיים המשכיות גם בעולם הבא כמו בני אדם? תודה מראש"

* * *

שלום וברכה מורן, ותודה על שאלתך.

הכתבה הקודמת עסקה בנושא האינסטינקטים, והסבירה מדוע בעלי החיים אינם בעלי מודעות ובחירה חופשית, כך שאהבתם אינה דומה לאהבתם של בני אדם. מתוך עובדה זו ניתן ללמוד שיעור על חשיבות האדם ומהותו הרוחנית, והסיבה לכך שנבראנו עבור חיי העולם הבא. בהם נעסוק בכתבה זו.

את שאלת מדוע בעלי החיים אינם זוכים לחלק בעולם הבא. התשובה הפשוטה ביותר לשאלה זו תהיה, כי הם לא נפרדים מהעולם הזה, ולכן אינם נדרשים לכך. מכיוון שכלב או חתול אינם בעלי בחירה חופשית, וכל תכונותיהם מוטבעות בהם, אין להם כל אינדיבידואליות משל עצמם. לכן כל קיומם מסתכם בתהליך ההולדה והתמותה שיש בטבע. הוי אומר, כל עוד יש כלבים חיים בעולמנו, אף כלב לא באמת "מת". שכן, כל הכלבים עשויים בדיוק מאותו מטבע שקבע היוצר בראשית הבריאה, ומרגע זה ואילך הם אינם שונים מהותית זה מזה. יש "מין כלבי" עם פס-ייצור של תכונות כלביות, אך אין כלב אינדיבידואל בעולמנו.

האדם הוא נזר הבריאה מפני שהוא בעל תודעה ובחירה חופשית בין טוב לרע, האדם קובע את טבעו במו ידיו, ומכאן שכל אדם הוא בעל נשמה ייחודית. אמרו חז"ל שכל אדם הוא עולם מלא. עם ייעוד המיוחד לו, ובחירה אם ועד כמה למלא את ייעודו כדי להתקרב לה'. עובדה זו הופכת את האדם לאינדיבידואל, בעל תודעה אישית, אשר עצם בריאתו מעידה על נצחיותו.

אלוקים אינו מחריב את עולמו. כאשר אלוקים ברא ביליוני נשמות אינדיבידואליות - הוא למעשה ברא ביליוני עולמות שונים זה מזה. כל אדם הוא עולם בפני עצמו, ולכן קיומו אינו אמור להסתיים במותו כבעל חי.

אמרו חז"ל: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך לב, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו אבד עולם מלא. וכל המקים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קים עולם מלא... ולהגיד לד גדלתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם לה אחד וכלן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון לו ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד, ה).

ומכאן שמציאותו של האדם בעולם הזה היא רק מבחן ואמצעי לנשמתו, שתקבל שכרה בעולם הבא על מעשיה.

כך אמרו חז"ל: "בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (פרקי אבות ו, ט).

לכן האדם מחפש משמעות רוחנית, ואינו מוצא סיפוק אמיתי לאורך זמן בתענוגות חומריים, בעוד בעלי החיים מסתפקים לחלוטין בחיי חומר. ודאי הבחנת כיצד בכל בוקר שהגשת לכלב את מזונו, הוא קישקש בזנבו והזיל ריר בהתלהבות כאילו היתה זו הארוחה הטעימה ביותר שאכל בחייו, גם אם מדובר באוכל יבש. גם לאחר שנים, הכלב מתלהב באותה מידה מאותה ארוחה בדיוק, לא מפני שהוא "סנילי" (הכלב זוכר היטב באיזו שעה יקבל את ארוחתו), אלא מאחר שהחומר מספק את טבעו החומרי. האדם לעומת זאת ימאס בכל ארוחה משובחת ככל שתהיה, אם יקבלה מידי יום במשך שנים, וכך גם ימאס בכל הישג חומרי לאחר זמן לא רב. האדם הוא בעל נשמה אלוקית, ונשמתו לא תמצא שובע בחיים חומריים כי אם רק בקרבת הבורא במעשים שתואמים את טבעו הרוחני. 

בעלי החיים אינם מפסידים את העולם הבא, כשם ששולחן או כסא אינם מפסידים את היותם בעלי חיים. אלה ואלה משיגים את המקסימום שבכוחם להשיג לפי טבעם, ואינם דורשים או רוצים יותר מכך.

אלוקים לא טבע בבעלי החיים צמא לרוחניות, כי אין להם נשמה שמבקשת זאת. הם מקבלים את מלוא סיפוקם מחיי העולם הזה כחלק מהטבע, ואינם מבקשים נצחיות. קיומם והמשכיותם מתבטאים רק בקיום המין כפי תכונתם להתרבות.

לבעלי חיים אין כלל הבנה של מושג כמו "מוות" או חיים אחרי המוות (כלב אינו מבין מושג כמו "מוות". גם אם בעליו נפטר, הכלב יסבור שהוא נטש אותו או כלוא באיזה מקום, ולכן יחכה לו שיחזור). את מצטערת על מותם של בעלי חיים, אך הם אינם מצטערים על מותם. הם חיים רק ב"כאן ועכשיו", וכל שאיפותיהם מסתכמות בעונג חומרי וזמני.

למרות זאת, חשוב להבהיר שבעלי חיים אינם איזו "מציאות מדומה", אלא יצורים אמיתיים בעלי נפש זמנית, שהם חלק בלתי נפרד מהמציאות החומרית החיה והנושמת של הטבע סביבנו. למרות שאין להם מחשבה ובחירה חופשית - בעלי החיים בכל זאת מרגישים צער וכאב כפי דרגתם. יש דרגות בטבע, של דומם צומח חי ומדבר. בעלי החיים הם החלק החש והמרגיש שבטבע. ואהבתנו ודאגתנו אליהם היא אהבה ודאגה לטבע שבו אנו חיים, ועליו אנו נדרשים לשמור.

בעלי החיים נבראו עבורנו, כדי שנשתמש בהם, וכמובן עלינו גם לדאוג להם, לשמור עליהם ועל הטבע ולא לצערם, ולהשתמש בהם רק בגבולות המותרים לנו לפי ההלכה:

"אסור מן התורה לצער כל בעל חי. ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר ואפילו של גוי. אך אם הם מצערין לאדם, או שצריך האדם להם לרפואה או לשאר דבר - מותר אפילו להרגן ואין חוששין לצערן, שהרי התורה התירה שחיטה..." (‏קצור שולחן ערוך, סימן קצא - איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס‏, סעיף א).

עם זאת, חשוב לזכור שקשר רגשי אמיתי נועד לבני אדם בעלי נשמות, המודעים למי שאת באמת, אשר מסוגלים לבחור את רמת הקשר הרגשי איתך בכח נשמתם.

השתדלי לא ליצור האנשה לבעלי חיים, גם אם את נהנית מחברתם וההתעסקות בהם. בעלי החיים שגידלת בחייך עדיין נמצאים בזיכרונות שלך, וייתכן שהם עזרו לך בתקופות מסוימות בחיים, ואת צריכה לשמוח על קיומם, כי הבורא יתברך ברא עולם עשיר ומגוון לשמחנו ולעזרנו. ועל מתנות יפות צריך להודות, גם אם הן זמניות.

לחלק א', לחצו כאן.