שמירת השפע האישי – שמירת העיניים והמחשבה

האדם סקרן מטבעו. נמשך הוא להביט או להרהר במה שאינו שגרתי ובפרט במה שהוא מפתה וייצרי. ואף על פי שאם יתבונן במחשבתו בתוצאת הבטה זו, יבין שעתיד הוא להינזק ממנה, משום שהראיה וההרהור יוצרים גירוי והגירוי עלול להביאו למעשה שאינו חפץ בו, עם כל זה גדול יצר הסקרנות עד שהוא עלול לעוור ולחסום את עין השכל. לפיכך הצטווינו בתורה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". וכשיש ציווי אלוהי, קל יותר לאדם לבלום עצמו שלא להביט ושלא להרהר במה שיזיק לו.

בביאור מצוה מיוחדת זו, כתב ספר החינוך:

"שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים. ענין לאו זה, שלא נייחד מחשבותינו לחשוב [שלא נאפשר למחשבותינו להתמקד ולהרהר] בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו. לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות. אלא אם יעלה על לבו רוח [חשק, רצון] לחשוב באותן דעות הרעים, יקצר [יחתוך] מחשבתו בהם וישַׁנֵהַ לחשוב בדרכי התורה האמיתיים והטובים.

וכמו כן, שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו. ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה. כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף. וזה שאמרו זיכרונם לברכה 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' - זו מינות [כפירה]. 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' - זו זנות. שנאמר: "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו, אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי".

שורש מצוה זו נגלה [גלוי וברור]. כי בזה יישמר האדם מחטוא לה' כל ימיו. והמצווה הזאת באמת יסוד גדול בדת. כי המחשבות הרעות - אבות הטומאות, והמעשים - ילדיהן. ואם ימות האדם טרם יוליד, אין זכר לבנים. נמצאת זאת המניעה [ההימנעות מראיה והרהור שליליים], שורש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהא מרגלא בפומך [יהיה מורגל בפיך] מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה'. שאם תשית דעתך למלאות תאוותך הרעה פעם אחת, תימשך אחריה כמה פעמים. ואם תזכה להיות גיבור בארץ, לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת, יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאווה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו. כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין, אבל [אלא] יתאוו אליו תאווה גדולה. ולפי הרגילם נפשם בו, תחזק עליהם תאוותם. ולו ישתו שם כוס מים, יפוג יקוד אש תאוות היין ויערב להם [וירגישו טוב ונעימות]. כן הדבר הזה. כל איש, בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן, יחזק עליו יצרו הרע יום יום. ובהימנעו מהם, ישמח בחלקו תמיד כל היום".

נמצא שאדם אשר נזהר שלא לגרות את עצמו בראיית מראה שאינו צנוע ונשמר ממחשבות כפירה על ידי שנמנע מקריאת ומשמיעת דעות פסולות ומצפייה בדברים האסורים ומכל הפלגה בהרהורים אלה, הרי הוא אדם רגוע, השמח בחלקו ומאושר. אולם אם אינו שומר על קדושת עיניו ומחשבתו, הרי הוא מגורה באופן קבוע. וכשהגוף מגורה, אין גבול לטעויות הקשות שעלול הוא לבצע. והדברים ידועים.

זהו על פי הפשט. אולם מלבד המשמעות הגלויה בחיי היום יום לטוב ולרע, שבשמירת או אי שמירת העיניים, יש לעניין נכבד זה השלכה נוספת, רוחנית ועמוקה.

בתורת הסוד ידוע שהאדם הוא עולם קטן והוא גם בית מקדש קטן. לפי שכל שישנו בבית המקדש, נמצא גם באדם. העיניים הם בבחינת המנורה המאירה ומאפשרת ראיה, הקיבה היא המזבח המעכל את הבשר, האף כנגד מזבח הקטורת וכן הלאה. גם מבנה הגוף מכוון כנגד חדרי והיכל בית המקדש.

והיכן נמצא קדש הקדשים בגוף האדם? במח. שהוא מקום משכן הנשמה, אשר היא בבחינת ארון הקודש שבו שני לוחות הברית, המונח בקדש הקדשים. אדם המכניס מראה שאינו צנוע למח, באמצעות הסתכלות אסורה, הרי הוא כמעמיד צלם בהיכל. כאילו שהכניס פסל לקדש הקדשים שבבית המקדש.

ובפרט שכאמור לעיל, לראיה ישנה משמעות של מגע ומשמעות של שימוש. ומיהו אשר ירשה לעצמו לנגוע ולהשתמש בעיניו, במה שאינו מורשה על פי הוראת מלכו של עולם?

* * *

וכאן המקום לציין את חובת ההזדרזות בנשיאת אישה, עם הגעת האיש לגיל הבחרות ולרמת מסוגלות לחיות עם אישה מתוך וויתור ונתינה בסיסיים. שהרי השרוי בלא אישה, שרוי בלא חומה. ובזוהר הקדוש מובא: "מאחר שהאדם נושא אישה אז נקרא עבד ה'. מפני שלבו רגוע ונמנע מלהסתכל בעבירה ובנשים, ומלתור אחר לבבו ועיניו. וכמו שנאמר: וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". וכתב הרמ"ק בתומר דבורה: "והנה, האדם בעוד שלא נשא אישה, פשיטא שאין שכינה עמו כלל. כי עיקר שכינה לאדם [שורה על האדם] מצד הנקבה". ואותם הסבורים שאם ימתינו עד גיל מאוחר, יוכלו לחסוך ממון טרם חתונתם ומביאים ראיה לעצמם מכתבי חכמי ישראל, טועים הם. לפי שבדורנו גם אינם מצליחים בדרך כלל לחסוך מכמה סיבות, וגם נכשלים באיסורים חמורים. אלא יזדרזו לשאת אישה, ויכבדו את נשותיהם, ויתעשרו.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס